גליונות

גליונות דברים

סוגיות חינוך וחברה בחברה החרדית - מרץ 2024

שבר ותמורה - אוקטובר 2023

מוסף לענייני חינוך - פברואר 2023

אי וודאות - אוקטובר 2022

תיגר וציות - דצמבר 2021

על הזיכרון וחבליו - אוקטובר 2020

כבוד - אוקטובר 2019

עומס - נובמבר 2018

סולידריות ואחרים - נובמבר 2017

בריאות וחולי - ינואר 2017

גוף - נובמבר 2015

אחריות - נובמבר 2014

אחרים - אוקטובר 2013

שפה - אוקטובר 2012

זמן - נובמבר 2011

מקום - אוקטובר 2010

איפה הגבול? - נובמבר 2009

אי וודאות - אוקטובר 2008

כללי

תפריט
ראשי
מאמרים

עגלת סופרמרקט לבדה: על הצלם-אמן כ"אחר" המתבונן. טלי כהן גרבוז

יום שישי, 1 בנובמבר, 2013

בשנות השמונים החלה בישראל פריחה של הצילום כשפה אמנותית. בתי הספר הגבוהים לאמנות – המדרשה ברמת השרון, בצלאל, מכללת הדסה ואחרים, החזיקו מחלקות צעירות לצילום ומספר הסטודנטים שהתמחו בהן גדל משנה לשנה. חלקם הגדול של קבוצת סטודנטים זו היו חיילים צעירים שלקחו חלק במלחמת יום הכיפורים.

הצילום הופיע כטקסט תיעודי וקיבל את תו האיכות של צילום כאמנות. הוא הופיע, בדרך כלל, כסדרה שהתבוננה אל אותו מקום או עסקה באותו עניין. המקום היה כאן, בארץ. עינם של צלמי התקופה הייתה מצועפת בדוק של הרהורים ורגשות, חלקם אודות המקום בו הם חיים. בתוך הקבוצה הזאת היו כאלה שנגיעתם במקום באמצעות הצילום, יחד עם מעט דברים שאמרו, גרמו לתחושה שמאחורי האפור הרך הזה נמצא קושי גדול. נמצאת טראומה.

במאמר זה יוצג שוקה גלוטמן, אחד מקבוצת היוצרים המוזכרת לעיל, כמקרה מבחן. גלוטמן הוכר כלוקה בתסמונת דחק פוסט-טראומתית בעקבות מלחמת יום הכיפורים. נדמה כי תחושת הזרות הועצמה בקרב קבוצה זו, אצל כל אחד מן היוצרים באופן אחר, בגלל חוויות העבר שכל אחד מהם נשא, חוויות לא מעובדות דיין. נבדלותם העמידה אותם במצב קבוע של "אחרים", מוכרים היטב אך בה בעת מובנים ונגישים לסביבתם באופן חלקי בלבד.

צרו קשר עם מערכת דברים

דברו איתנו

צרו קשר וננחזור אליכם בהקדם.
ניתן גם לשלוח אלינו פנייה למייל: dvarim@oranim.ac.il

מה אתם רוצים לקרוא?