בשנות השמונים החלה בישראל פריחה של הצילום כשפה אמנותית. בתי הספר הגבוהים לאמנות – המדרשה ברמת השרון, בצלאל, מכללת הדסה ואחרים, החזיקו מחלקות צעירות לצילום ומספר הסטודנטים שהתמחו בהן גדל משנה לשנה. חלקם הגדול של קבוצת סטודנטים זו היו חיילים צעירים שלקחו חלק במלחמת יום הכיפורים.
הצילום הופיע כטקסט תיעודי וקיבל את תו האיכות של צילום כאמנות. הוא הופיע, בדרך כלל, כסדרה שהתבוננה אל אותו מקום או עסקה באותו עניין. המקום היה כאן, בארץ. עינם של צלמי התקופה הייתה מצועפת בדוק של הרהורים ורגשות, חלקם אודות המקום בו הם חיים. בתוך הקבוצה הזאת היו כאלה שנגיעתם במקום באמצעות הצילום, יחד עם מעט דברים שאמרו, גרמו לתחושה שמאחורי האפור הרך הזה נמצא קושי גדול. נמצאת טראומה.
במאמר זה יוצג שוקה גלוטמן, אחד מקבוצת היוצרים המוזכרת לעיל, כמקרה מבחן. גלוטמן הוכר כלוקה בתסמונת דחק פוסט-טראומתית בעקבות מלחמת יום הכיפורים. נדמה כי תחושת הזרות הועצמה בקרב קבוצה זו, אצל כל אחד מן היוצרים באופן אחר, בגלל חוויות העבר שכל אחד מהם נשא, חוויות לא מעובדות דיין. נבדלותם העמידה אותם במצב קבוע של "אחרים", מוכרים היטב אך בה בעת מובנים ונגישים לסביבתם באופן חלקי בלבד.