שירת נתן זך היא שירה שהעיקרון המכונן שלה הוא עיסוק אובססיבי בדיוקן "האחר" על גילוייו השונים. עולמו של הדובר הזכי מאוכלס באחרים, זרים לעצמם ולזולתם. מדובר בצבר מקרי של חסרי בית, מקום וזהות, אנשי מזוודות כרוניים. ביקורת זך עמדה על כך ששירתו נותנת פתחון פה לגוף ראשון יחיד ולא לגוף ראשון רבים שאפיינה, כביכול, את שירת דור תש"ח. שירה שנוטשת את עולמם של עולים חלוצים ולוחמים, ומתמקדת במהגרים ופליטים שננטשו על חוף, מנוכרים זה לזה.
המאמר הזה עושה צעד אחד נוסף על המקובל בביקורת זך. הוא אינו מתמקד בדובר הזכי כ"אחר" המנוכר לזולתו או באחרים שמנוכרים ואחרים לו, אלא ב"אחר" השוכן בתוך הדובר עצמו, שחושף אישיות חצויה שחצאיה אחרים ומנוכרים זה לזה, שפניו פני יָאנוּס ובהם כל פן מתבונן בתימהון, בעוינות או בצער באחר המתגלה בתוכו. אחר חצוי זה הוא חלק אינטגרלי מתופעת האחרוּת הכללית של שירת זך והיא עולה בקנה אחד עם אבחנתה של קריסטבה בספרה זרים לעצמנו, ובו היא מבקשת לטעון כי: "הזר שוכן בתוכנו: הוא פניה הנסתרים של זהותנו […] וכאשר אנו נמלטים ממנו או נאבקים בו, אנו נלחמים בלא-מודע שלנו […]".