תפקוד השפה בכיתובי מצבות במגזר החרדי: בית העלמין בצפת כמקרה מבחן – ניקולא אורבך יוזגוף ולי כהנר

הנצחת זכר הנפטרים, במטרה לחלוק כבוד למת ולהנציח את זכרו, היא תופעה נפוצה בחברה היהודית מקדמת דנא. זוהי תופעה עתיקה שאזכורים לה מופיעים כבר במקרא ושהונהגה והתפתחה מדור לדורבכלל קהילות ישראל. בהנצחת הנפטר באמצעות מצבה יש משום מתן קיום נצחי לנפטר, אך גם משום קידום אידיאלים ורעיונות לאומיים, חברתיים, דתיים ותרבותיים. להנצחת הנפטר באמצעות מצבה ישנו תפקיד פונקציונלי בחיזוק הזהות של החברה ובגיבושה. באמצעותה מועברים מדור לדור מיתוסים, ערכים חינוכיים וחברתיים, ומונצחים יחסי כוחות ומעמדות בתוך החברה.
מחקר זה מתמקד בדפוסי ההנצחה החרדית בבית העלמין בצפת ובייחודיותם בהתייחס להבדלים הקשורים במגדר, עדה, שיוך לזרמים חרדיים ולשינויים שחלו בהם לאורך השנים. נמצא כי בכיתובים על מצבות הנפטרים חלו לאורך השנים שינויים התלויים בהתפתחויות החברתיות, התרבותיות והדתיות שהתחוללו בארץ. זאת ועוד, בכל הכיתובים הוטמעו אידיאלים תורניים ורוחניים הנתפסים בחברה החרדית כנשגבים, כאשר על מצבותיהם של הנפטרים האשכנזים, אידיאלים אלו הודגשו והורחבו יותר ואילו בקרב מצבותיהן של הנפטרות הם תומצתו והוגבלו לאוסף תכונות מצומצם. בנוסף, נמצאו סממנים להדרת נשים מהכיתובים על מצבותיהן ומצבות בניהן ובעליהן לטובת קידום מוטיבים תורניים. להבדיל, בכיתובים על מצבות של נפטרים ספרדים נמצא כי המנציחים נקטו בגישה סובלנית יחסית ביחס לנוסח ההנצחה ולתכניו, דבר הבולט הן במצבותיהן של הנפטרות והן במצבותיהם של הנפטרים.