במאמר זה אבחן שלוש יצירות ספרותיות מראשית המאה העשרים העוסקות בשואה. המשותף לשלוש היצירות הוא עובדת היותן כתובות בידי בני הדור השלישי לשואה, היוצאים למסע פיזי ונפשי על מנת לגלות את אשר אירע לבני משפחתם בימי המלחמה. מגמתו של המאמר היא להראות כי גם בצורת הכתיבה של שלושת הספרים וגם בתוכנם, הם מציגים מגמה רעיונית על פיה השואה היא החוויה היהודית האולטימטיבית וכי הזהות היהודית המובהקת היא זהות אירופאית, אסתטית ושברירית, שסופה המר הוא תמצית הווייתה. בהצגה זו של הדברים, נראה כי שלושת הסופרים ושלושת הספרים, הנעים בין זהות יהודית לבין זהות אוניברסלית, חוזרים, במודע או שלא במודע, על דפוס וסגנון אמנותי שיש להם ביטוי בספרות היהודית של ראשית המאה העשרים, טרום השואה, ומציגים את היהדות המתקיימת בתרבות המערבית בצורה דומה – תלושה ושברירית, יהדות שהתואר הראוי לה ביותר גלום במילה "אחר".