מערכת החינוך בישראל מתמודדת עם מצבים של מלחמות, שינויי מדיניות, קליטת עולים ועוד, אך בעת משבר הבריאות העולמי היא נדרשה לגבש מענים מותאמים לשבר כלכלי, חברתי וקיומי בעיקר, עבור משפחות מהגרים לא-יהודים מאפריקה. אנשי החינוך וההורים שיתפו פעולה כדי לספק צרכים אישיים, קיומיים, לימודיים וחינוכיים. מחקר איכותני-פרשני זה בדק את האתגרים והתהליכים במסגרת שותפות בין בית הספר, 15 אנשי חינוך, לבין שמונה הורים ממשפחות מהגרים בעת תקופת משבר, ובחן את הזיקה של קשרים אלו להכשרתן של שלוש סטודנטיות להוראה. שאלות המחקר הן: (1) כיצד תופסים הורים, מורים וסטודנטיות להוראה את האתגרים ואת אופן ההתנהלות בהוראה במצבים של שבר; (2) באיזה אופן מתמודדים כל השותפים עם האתגרים הללו? ממצאי המחקר נאספו מתוך ראיונות עומק חצי מובנים והם מצביעים על שלוש תמות המעידות על תהליך ההוראה-למידה במצבים של שבר: (1) משיח לימודי הממוקד בהישגי התלמיד לדיאלוג הומני ודאגה לרווחת המשפחה; (2) אתגר מחסום השפה בלמידה מרחוק; (3) התאמת תהליכי למידה שגרתיים לזמן משבר ושבר. תרומת המחקר עיקרה בהדגשת חשיבות השותפות בין בית הספר למשפחות המהגרים לשם גיבוש מענים אישיים המבוססים על הומניות, אמפתיה ומחויבות ובחיזוק המסוגלות של המורה להיות מעורב ופעיל בקידום השוויון בחינוך.