מאמר זה עוסק בשירים "קומי לכי" מאת דנה ברגר (ימים צפופים, 2017) ו"שירת דבורה״ מאת נטעלי בראון (להרוג ולנשום, 2006). שני השירים מציבים במרכזם אישה שחוותה אקט של אלימות פיזית, ונעה בין רצון למלל את החוויה הטראומטית לבין האינסטינקט להסתיר. שני השירים שותקים במידת מה את מה שקרה באמת, הדברים נרמזים, משתמעים, אך אינם נאמרים מפורשות. מה שמחבר בין האלימות, האילמות, הכיסוי והגילוי הוא האינטרטקסטואליות; כל אחד מהשירים מתכתב במגוון דרכים עם סיפור מקראי שבמרכזו אישה. במאמר נציג ניתוח משווה בין שני השירים, ונבקש לפענח את הדיאלוג המורכב שהם מנהלים עם טקסט התשתית המקראי. כך, באמצעות הפריזמה האינטרטקסטואלית, נחלץ את סיפורו של מעשה אלים שהושתק, ונשמיע את קולה של הקורבן גם מבעד לאילמות שנכפתה עליה.
