המאמר דן בשאלת היחס בין הרציונאליות לרלציונאליות. הרציונאליות מתיימרת להוות קנה-מידה ניטראלי ואוניברסאלי להכרעה בין היצגי מציאות אלטרנטיביים. הרלאציונאליות שוללת אפשרות הכרעה מעין זו משום שהיא רואה את הידיעה כתקפה רק במסגרת הקונטקסט הקונקרטי שבו היא מושגת. לפיכך מקובל לחשוב ששתי העמדות סותרות זו את זו, לא ניתן להחזיק בשתיהן בו-זמנית, ויש לבחור באחת מהן. בהמשך מובהרות ההשלכות התיאורטיות של הנסיגה מכל אחת מהן, והמסקנה המתבקשת בעקבותיהן היא שלא ניתן לוותר על אף אחת מהן. לפיכך נערך ניסיון ליישב את הניגודים ביניהן. ניסיון זה מתבצע באמצעות א) ההבחנה בין מישורי ההתייחסות השונים של הרציונאליות והרלציונאליות. הראשונה מתייחסת אל צורת המחשבה, והשנייה אל תכניה; ב) שינוי בהגדרת הרציונאליות, כלומר וויתור על המודל של הרציונאליות הסובייקטיבית ואימוץ המודל של הרציונאליות התקשורתית או הבינסובייקטיבית. בפרק המסכם מציג המאמר את ההשלכות המעשיות של ההסתבכות בדילמה של הבחירה בין רציונאליות לרלציונאליות, ומותיר פתוחה את השאלה מדוע הסתירה ביניהן ממשיכה למקד אליה את מירב תשומת הלב, למרות שלכותב המאמר היא נראית מיותרת ובלתי הכרחית.