גליונות

גליונות דברים

סוגיות חינוך וחברה בחברה החרדית - מרץ 2024

שבר ותמורה - אוקטובר 2023

מוסף לענייני חינוך - פברואר 2023

אי וודאות - אוקטובר 2022

תיגר וציות - דצמבר 2021

על הזיכרון וחבליו - אוקטובר 2020

כבוד - אוקטובר 2019

עומס - נובמבר 2018

סולידריות ואחרים - נובמבר 2017

בריאות וחולי - ינואר 2017

גוף - נובמבר 2015

אחריות - נובמבר 2014

אחרים - אוקטובר 2013

שפה - אוקטובר 2012

זמן - נובמבר 2011

מקום - אוקטובר 2010

איפה הגבול? - נובמבר 2009

אי וודאות - אוקטובר 2008

כללי

תפריט
ראשי
מאמרים

עדות קולנועית כמחווה אתית – אוהד אופז

יום חמישי, 22 באוקטובר, 2020

המקום: מחנה הריכוז דכאו, 6 במאי 1945, שישה ימים לאחר שחרורו בידי הכוחות האמריקאים: מבין גדרות וגוויות מוטלות, מבין הפנים הבוהות בשתיקה במצלמה בעיניים תמהות, פתאום בוקע קול. אסיר אחד, מוקף בחבריו, עונה באנגלית במבטא מזרח אירופאי לשאלתו של המראיין. הוא מסביר למצלמה שכניצול יהודי, אין לו ולחבריו לאן לחזור משום שביתם נהרס, ומשפחותיהם והקהילות היהודיות מהן באו, הושמדו.
דומה שמפגש ראשוני זה בין הניצול, מייטק דורטהיימר, לבין המתעדים, אנשי יחידת ההסרטה שליוותה את הכוחות המשחררים, מזקק את כוחו האתי והאנושי של הקולנוע לייצג קריאה אישית לצדק אוניברסלי. אך באותה עת, עדות זו מקפלת בתוכה כמה מן הבעיות המורכבות ביחסים בין האנשים שלפני המצלמה לאלה שמאחוריה. קולנוענים חושפים בפני הצופים אנשים במצבי חיים פגיעים, עורכים דימויים שלכדו מחייהם ללא התערבותם ומעצבים את סיפורם האישי בהתאמה למטרות סרטיהם. יחסים אלה מעלים סכנה של ניצול, גם כאשר התיעוד נעשה מתוך שאיפה לתיקון חברתי. סכנה זו גדולה במיוחד בעדויותיהם של ניצולים הנחשפים לצופים ובה בעת, לעיתים לראשונה, לזיכרונות של כאב, אובדן, בושה ואשמה שהדחיקו במשך שנים ארוכות.

צרו קשר עם מערכת דברים

דברו איתנו

צרו קשר וננחזור אליכם בהקדם.
ניתן גם לשלוח אלינו פנייה למייל: dvarim@oranim.ac.il

מה אתם רוצים לקרוא?