המאמר שלפניכם מבקש לבחון באמצעות נקודת מבטה של מחשבת החינוך את תקפות ההשקפה החינוכית שבמרכזה למידה מכוּונת-עצמי (יוטגוגיה, heutagogy), שעשויה להביא מזור, גם אם חלקי, למשבר ולחולשות החינוך בעת הזאת. המאמר מנהיר את עקרונות רעיון היוטגוגיה, ובהם הענקת אוטונומיה מלאה ללומדים בבחירת מושאי ודרכי חקירתם, והוא מצביע על מקורות הרעיון לאורך ההגות הפילוסופית החינוכית. המאמר בוחן את תקפות היוטגוגיה באמצעות העלאת שתי נקודות מרכזיות שנוגעות בה: האחת שמתנגדת, מעלה על נס את חשיבותו והכרחיותו של הקאנון התרבותי-מדעי למעשה החינוכי, ומבליטה את חסרונו של כל קאנון בדרך החינוך היוטגוגית. השנייה, שתומכת בדרך חינוכית זו, מצדיקה את האפשרות שניתנת ללומדים לבחור בדרך החקירה והלימוד שנראים בעיניהם כנכונים, גם במחיר של ויתור על עקרונות הדרך המדעית. המאמר מסתייע במשל "שלוש התמורות אשר לרוח", ששם פרידריך ניטשה בפיו של גיבורו הספרותי זרתוסטרא, כדי למצוא מעין פשרה חינוכית-רעיונית בין תומכי היוטגוגיה למתנגדיה, פשרה שמשמרת את היתכנותה וחשיבותה של דרך לימוד זו.