מוסד השידוך החרדי, כמו גם הנישואים עצמם, הם מוסדות פיקוח חברתיים, אשר דרכם מכוננת הקהילה את הקולקטיב. למנגנון השידוך יש יתרונות וחסרונות בשגרה, ומקרי אלימות במשפחה מעלים את השאלה האם שיטת השידוך החרדית וההיכרות הקצרה והמתוּוֶכֶת מאפשרים זיהוי מוקדם של נורות אזהרה מפני קשר לא מיטיב פוטנציאלי, ובכך למנוע כניסה אליו. המאמר בוחן את הפרספקטיבה של נשים חרדיות שחיו בזוגיות אלימה – על מנגנון השידוך החרדי, ודרכה נידון הפוטנציאל של מנגנון השידוך לשתוק ולהיאלם, או לגלות ולחשוף פוטנציאל לזוגיות בעייתית בראשית הקשר הזוגי. המחקר כלל 13 ראיונות עם נשים חרדיות שהתגרשו מנישואיהן לגברים אלימים, שהתמקדו בשחזור ורפלקציה על תקופת ההיכרות שקדמה לנישואים. הממצאים מצביעים על יחסן האמביוולנטי כלפי המנגנון: ציפייה לשימורו כמנגנון כולל מחד, ולשינוי בכמה ממרכיביו מאידך: הליך הבירורים, עבודת השדכניות, צורך בפיתוח מיומנות הקשבה עצמית, וצורך בליווי רגשי בתקופת השידוך. הדיון מתמקד בפרשנות האמביוולנטיוּת, המשקפת משא ומתן שהנשים מנהלות מול הנורמות של הקהילה הקולקטיביסטית ביחס לצורכי האינדיבידואל; עוד נידונה הפרספקטיבה שלהן כגרושות ונפגעות אלימות – על מוסדות פיקוח בקהילה. החידוש במחקר הוא כי גם בקהילות המשמרות נישואים מסורתיים ניתן לזהות דפוסי אלימות לפני נישואים, וכי הנשים הנפגעות מהוות סוכנות שינוי באמצעות ניהול משא ומתן עם נורמות הקהילה.
