צעירים עם מוגבלויות מתמודדים בגיל ההתבגרות ובבגרות המוקדמת עם קושי משמעותי ביצירת תהליכי נפרדות ובניית זהות עצמית. תהליכי הנפרדות כוללים באופן טבעי מחאות, התנגדויות ומרידות כלפי הסמכות ההורית, אשר נמצאות בסתירה עם תחושות התלות של צעירים עם מוגבלויות בהוריהם. במתח הזה לא פעם מתפתחת רצייה כלפי המבוגר המטפל. ההורים, באופן טבעי, מרבים בהגנות יתר אשר רק מחריפות את התלות שמונעת בדרך כלל יציאה כנגדם. נוסף על כך, בשלב סיום בית הספר, שעה שבני גילם ללא מגבלה על-פי רוב מתגייסים לצה"ל, לשנת שירות או לשירות לאומי, צעירים עם מוגבלויות עומדים על פרשת דרכים ללא נתיב ברור וידוע. "מכינת כנפיים" – שהוקמה על-ידי איילת שופטי וגידי צור בשנת 2004 – מהווה תחנה התפתחותית לצעירים עם מוגבלויות, הכוללת חיי קומונה אינטנסיביים, לקראת ניהול עצמאי בקהילה. המכינה מנסה לתת מענה לקונפליט על-ידי שילוב של יציאה מבית ההורים, הדרכה שיקומית ייחודית שמעודדת קונפליקטים וחברות בקבוצת שווים המאפשרת "קריאת תיגר" על הסמכות כאמצעי התפתחותי. עבודה זו מציעה התבוננות בתהליך הניהול העצמי באמצעות ראיונות עם שני חניכי עבר במכינת כנפיים, שמתארים מספר אירועים של פריצת גבולות אישיים וקבוצתיים במסגרת המכינה. עוד מובאות התייחסויות של מדריכים בהווה לאותם ראיונות ומוצג ניתוח של הגורמים שאפשרו זאת: צוות המכינה וקבוצת השווים. התרומה של מודל מכינת כנפיים נידונה בהקשר של עבודה שיקומית או חינוכית תוך הקבלה של התהליכים שאותם עברו צעירים עם מוגבלויות לתהליכים שהתרחשו בישראל ובעולם בעשורים האחרונים, ביניהם קבוצות מחאה לאומיות ובינלאומיות של אנשים עם נכויות שקראו לתהליכים של קידום שוויון זכויות, שינוי סטיגמות חברתיות והקצאת משאבים.