המאמר מתמקד במיקומם של מוסדות החינוך החרדיים ותהליך הנשירה מהם בזיכרונות שהעלו חרדים לשעבר מתקופת הנעורים, ובהשפעתם על ההחלטה לעזוב את הזהות החרדית. הממצאים המוצגים במאמר זה מתבססים על 19 ראיונות עומק שנערכו עם גברים ונשים מהזרמים השונים של החברה החרדית, אשר עזבו את הדת לפני למעלה משלוש שנים. הראיונות נערכו במסגרת מחקר דוקטורט שהושלם בשנת 2021,[1] ועסק באינטראקציות והשפעות משפחתיות במצבי עזיבת הדת והקהילה החרדית, על פי התאוריה המעוגנת בשדה. רבים מבין המרואיינים ראו את קשיי ההסתגלות למוסדות הקהילתיים שאליהם השתייכו בעבר כמשפיעים על עזיבת זהותם הקודמת ובהמשך על עיצוב זהותם הנוכחית. בניתוח זיכרונות משתתפי המחקר עלו, באופן סובייקטיבי בלבד, אינטראקציות וקונפליקטים אישיים ובין-אישיים בארבעה נושאים הקשורים לדרישות תרבותיות במוסדות החינוך: האווירה הכללית במוסד; דרישות מהפרט; תפיסות סטיגמטיות כגון 'הכול או לא כלום'; ואינטראקציות עם דמויות חינוכיות. המאמר שופך אור על חשיבותן של החוויות הרגשיות במוסדות החינוך – ישיבות לנערים וסמינרים לנערות – ועל הקשר בין האינטראקציות וסוגי הקונפליקטים הנחווים בהם לבין תהליך גיבוש הזהות הדתית בגיל הנעורים. תהליך פסיכולוגי זה ראשיתו לעיתים בניסיונות כושלים של הטמעה (assimilation) המסתיימים בהתאמה (accommodation), כלומר באימוץ זהות אחרת.
