מטרת המחקר המוצג במאמר זה הייתה להעריך את איכות הלמידה מרחוק בתקופת משבר הקורונה (Covid-19) בקרב סטודנטים במכללה שבה יש גם שלוחה מיוחדת למגזר החרדי. בעוד המעבר ללמידה מרחוק במכללה נעשה באמצעות הכלים המתוקשבים שמציעים מוסדות אקדמיים, המעבר ללמידה מרחוק בתוכנית לסטודנטיות חרדיות נעשה באמצעות שימוש במערכת טלפוניה, וזאת בעקבות היעדר נגישות לאינטרנט מטעמים אידיאולוגיים. המחקר מבוסס על סקרי הוראה שהועברו בין הסטודנטים במכללה לחינוך ובשלוחה המיועדת למגזר החרדי (מח״ר) בתקופת משבר הקורונה. במסגרת המחקר נותחו מעל אלף סקרי הוראה, אשר העריכו מדדים שונים של שביעות רצון מהמעבר ללמידה מרחוק. ממצאי המחקר מלמדים כי באותה העת שבה עברו מלמידה פנים-אל-פנים בקמפוס ללמידה מרחוק באמצעות השמע, מדדי שביעות הרצון מהלמידה מרחוק נמצאו נמוכים במובהק בקרב השלוחה החרדית. גם בהשוואה בין הלמידה מרחוק באמצעות השמע ללמידה מרחוק באמצעים טכנולוגיים מתוקשבים (כגון zoom), מדדי שביעות הרצון, בחלקם, היו נמוכים במובהק בקרב הלומדות באמצעות השמע. לצד זאת, נמצא כי בקטגוריה של הערכה רפלקטיבית על אופי הלמידה – היבטים של חוויית למידה עצמאית, פעילות ומעורבות בקורס והקדשת זמן ללמידה – נמצאו מדדים גבוהים במובהק בקרב הלומדות במגזר החרדי באמצעות המערכת הטלפונית. למחקר הנוכחי תרומה משמעותית בניתוח סגנונות של למידה מרחוק בעת משבר, ובהשלכותיהם על אופיה של למידה מרחוק המותאמת לנשים חרדיות בתוכניות אקדמיות ייעודיות. ניתוח יתרונותיה וחסרונותיה של כל אחת מהאפשרויות מאפשר לייצר התאמה טכנולוגית ותרבותית אשר תמטב ותייעל את הלמידה מרחוק בחלקים שונים באוכלוסייה.
