המאמר בוחן את תפקיד ה"חונכוּת" – תפקיד חדש בבית ספר פרטי ממעמד כלכלי-חברתי גבוה, לשם הבנת האופן שבו מדיניות חינוכית חדשה יחסית (המכונה "חינוך תרפויטי") מתורגמת לפרקטיקה חינוכית ספציפית. בחינה אמפירית זו מסייעת בהבנת האופן שבו מתוחזקות זהויות מעמדיות פריבילגיות. הממצאים חושפים כי ה"חונכים" תופסים עצמם כטיוטור או כפסילטייטור, דמויות שתפקידן ליצור שיח רגשי, להעביר ידע שאינו פורמלי ולסייע לתלמידים בבניית "סיפור חייהם" כך שיפיקו ממנו משמעות והבנות, שעל בסיסן יעצבו את התפתחותם. החונכים מתפקדים כ"מדריכים תרבותיים" המסייעים לתלמידים לפענח את האופן שבו מוסדות פועלים ואת הדרך להתמודד עימם. אינטראקציות אלו משפיעות על הידע שיש לתלמידים לגבי "כללי המשחק" ועל שליטתם בתמונת העתיד. תחושת הנוחות להפעיל דמויות סמכות והיכולת לדמיין ולתכנן את העתיד מסייעות לתלמידים לפתח תחושת ראוּיוּת (sense of entitlement).