במקרא אפשר לאתר בנקל שורה ארוכה של "התייצבויות" – של האדם, של המלאכים ושל האל. על אף שקולומוסים רבים נשתברו בניסיון להעניק פרשנות לכל אחד מהרגעים הללו, למיטב ידיעתנו טרם נכתבה ספרות אשר מעניקה פרשנות לפעולת ההתייצבות במסורת כמכלול. מאמר זה מתחקה אחר פעולת ההתייצבות המקראית באמצעות חקירה פנומנולוגית של מופעים מקראיים בולטים שלה וחיפוש אחר פשרה הפילוסופי. ראשית מאופיין הדיון במושג ההתייצבות באמצעות הבחנה בינה ובין עמידה; המהלך השני עורך טקסונומיה של ההתייצבות המקראית הנסמכת על מפרשי התנ"ך; והמהלך השלישי עוסק בניתוח מקראי של ההתייצבות באמצעות תאוריה פילוסופית עכשווית. זאת, במטרה להעמיד תשתית לדיון בשאלה אם ההתייצבות במסורת היהודית יכולה להוות מקור השראה לקריאת תיגר על המציאות הישראלית, אשר לטעמנו, בייחוד על רקע מגפת הקורונה, זקוקה למופעים של קריאת תיגר על המציאות, ולא בהכרח של ציות.