הפרדת האדם מגופו בתיאולוגיה היהודית-נוצרית – בינה ניר

במאמר זה אבחן את השורשים התיאולוגיים של רעיון הפרדת האדם מגופו בתרבות המערב כפי שהם מופיעים בבסיס היהודי-נוצרי של תרבות זו. המתודה באמצעותה אבחן את שורשי הרעיון היא המתודה הגניאלוגית. הגניאלוגיה בשיח הפילוסופי של זמננו מציינת סוג של מתודה ביקורתית. חשיפת השורשים והעבר התרבותי של רעיון הפרדת האדם מגופו מפגישה אותנו עם הקונטינגנטי – מה שקיבלנו כנתון, ייתפס כפרי קונטינגנטי של זמן, מקום ותנאים מסוימים.
במקרא, מוצגת לראשונה בעולם הקדום גישה מהפכנית המפרידה בין האדם לטבע ולטבעי. ההפרדה של האדם מהטבע שזורה לאורכו של הסיפור המקראי אך בטקסט המקראי, בהכללה, אין אבחנה בין אירועים בגוף לבין אירועים בנפש: "כל מצוות התורה ניתנות לאדם החי. אין מצוות לנפש האדם במובן של נפש, כנושאת הפונקציות הפסיכיות". ההפרדה בין האדם לגופו במערב מגיעה לשיאה בנצרות הקתולית – בברית החדשה, ברעיון הסגפנות ובתפיסת החטא הנוצרית. הסגפנות הנוצרית הביאה את השליטה של האדם בגופו הפיזי לדרגה גבוהה של הפרדה בין האדם לגופו כפי שיורחב במאמר.
מילות מפתח: גניאלוגיה, הפרדה, גוף, סגפנות, חטא