עד לאחרונה נתפס מקצוע ההוראה כברירת המחדל של נשים מהמגזר החרדי וגם של חלק מהנשים מהמגזר הדתי-לאומי.[1] בעשור האחרון נפתחו אפשרויות למקצועות רבים, מוסדות לימוד על-תיכוניים ואקדמיים ושוקי עבודה מגוונים גם למגזרים אלה, אך עדיין רבים ורבות משני המגזרים בוחרים ללמוד חינוך ולהתכשר למקצוע ההוראה. המחקר המוצג במאמר זה בא לתאר את התופעה, להבינה ולעמוד על המניעים של המתכשרות להוראה משני המגזרים, וכן לבדוק אם יש הבדלים במניעים של הבאות ללמוד חינוך והוראה בין מגזר אחד למשנהו. ממצאי המחקר, שנאספו מעשרים ראיונות שנערכו עם סטודנטיות משני המגזרים ונותחו בגישה איכותנית, מלמדים שההבדל המשמעותי בין המגזרים הוא בהבלטה של המניע החיצוני של בנות המגזר החרדי, המתבטא בעיקרו בבחירת המוסד והמסגרת, לעומת בנות המגזר הדתי-לאומי, הממוקדות יותר בבחירה של המקצוע עצמו ממניעים פנימיים. נוסף על כך, למרות הפתרונות שפותחו ואשר ניתנים בהכשרות מקצועיות מגוונות למגזר החרדי במסגרות שונות בתוך הקהילה ומחוצה לה, עדיין חלק גדול מהנשים במגזר זה בוחרות ללמוד במסגרת הסמינר, המהווה חממה רוחנית וחברתית. בניתוח הממצאים יש ניסיון להבין את השווה והשונה במניעים לבחירת מקצוע ההוראה של הסטודנטיות משני המגזרים, לאור העולה ממחקרים קודמים ובדגש על השוני במבנה הקהילתי של שני המגזרים.
