המאמר בוחן את הלימוד הסדנאי המתקיים במכללת אורנים משנות השבעים של המאה העשרים ועד ימינו ואת זיקתו להכשרת מחנכים ברוח הומניסטית, ומתמקד בשאלת מקומו של הגבול בין "תוכן" (לימוד של ידע דיסציפלינארי וטקסטים כתובים) ל"תהליך" (עיסוק בצמיחה אישית ובמערכת היחסים בקבוצת הלומדים). המחקר מבוסס על עיבוד וניתוח של ראיונות עומק עם מנחי הסדנאות.
המאמר מתאר את אופי הסדנאות, את האווירה שליוותה את שלבי הקמתן, ואת שני המודלים שנוצרו: סדנאות המתמקדות בתהליך, וסדנאות שנעות בין התוכן לתהליך. נמצאה התלבטות מתמדת של המנחים לגבי המודל הסדנאי הראוי, ושינויים במקומו של הגבול בין התוכן לתהליך. למרות שבתקופה הנוכחית המטוטלת נוטה לכיוון התוכן, דבר המשתלב בתהליכי האקדמיזציה במכללת אורנים ובצמצום המשאבים המיועדים לסדנאות, לטענתנו, אין זה סוף פסוק. המסגרת הסדנאית מוסיפה להשתנות, והסוגיה ממשיכה להטריד מחנכים ומכשירי מורים, ואנחנו ביניהם. אנו סבורות כי יש להכשיר מורים-מחנכים גם להיבטים החינוכיים שבהוראתם, ועבודה סדנאית היא כלי מתאים לכך, שהולם את "רוח אורנים".