כל העולם גן; על ספרו של פרופ' דן אוריין: "תיאטרון בחברה" – ד"ר ישראל המאירי

פתיחתו של "תיאטרון בחברה", ספרו המרתק של דן אוריין, יוצאת דופן מן המקובל בחיבורים תיאורטיים, והיא ייחודית, דומני, גם ביחס לפרסומיו הקודמים של אוריין עצמו: הספר נפתח בווידוי אישי.
דן אוריין מספר, כי למרות התנגדותו, מונה למזכיר קיבוצו בתקופה קשה של תהפוכות ושינויים. הוטל עליו אפוא לתפקד תוך משבר ההפרטה בתנועה הקיבוצית (שמסיבות שונות חזר לאחרונה לכותרות). בעיצומה של החוויה המרה והמתסכלת של התמודדות עם בעיותיה של חברה אליטיסטית שוקעת שנגזר עליה להיפרד מנכסיה, צפה אוריין בביצוע "גן הדובדבנים" מאת אנטון צ'כוב (ב'הבימה', בבימויו של עמרי ניצן), העוסק, כידוע, במשפחה רוסית אריסטוקרטית שוקעת שנגזר עליה להיפרד מאחוזת גן הדובדבנים המופלאה שלה. "הרגשתי שותף למשבר השינוי שעובר על דמויותיו של צ'כוב שאחוזתן נמכרת" מספר אוריין. הוא מפרט את האנלוגיה בין משבר הקיבוץ לבין הדמויות המרכזיות המייצגות התייחסויות שונות למשבר וממקם אף את עצמו בעלילה הצ'כובית: "ואפילו אני הייתי על הבמה – טרופימוב, סטודנט נצחי וספקן" (עמ' 9).
אם מותר גם לי להוסיף כאן משהו אישי: תוך הקריאה בספרו של אוריין, שהיתי בלונדון וצפיתי בהפקה חדשה של "גן הדובדבנים" (קיץ 2009), הפקתו של במאי הקולנוע והתיאטרון סם מנדס. העיצוב היה כלל-אירופאי, כמעט מופשט. את תמונת המסיבה, שבשיאה מכריז לופחין, הצמית לשעבר, כי הוא זה שקנה את גן הדובדבנים, עיצב הבמאי כנשף מסכות דקדנטי בשחור-אדום, שכמו הכריז על התפרקות כללית מנכסים… ואולי זו רק התרשמותו של ישראלי לאחר זוועות מלחמת עזה ושיבת שלטון נתניהו?