התבוננות בטקסי ההנצחה הממלכתיים לציון יום השואה והגבורה המתקיימים מדי שנה בישראל מצביעה על שניות מעניינת. זו מוצאת ביטויה בנוהג שהשתרש במחוזותינו לציין את הטקס בצפירת דומייה בת שתי דקות, שבמהלכה אנו נדרשים לחדול מכל פעולה ולהתייחד עם זכר הקורבנות. מעבר לעובדה שמקורותיו של הנוהג נעוצים עמוק בתרבות הנוצרית- חילונית של מדינת הלאום האירופית, יש בכך גם שניות מובנית מעצם הרעיון שכדי להשיג דומייה פנימית אנו כופים על קהל השומעים רעש בלתי נעים בדמות צפירה. תהליך זה מקבל אף משנה תוקף לנוכח העובדה שאותה תשתית צופרים, המשמשת ביומיום להתרעה במקרה של סכנה ברורה ומיידית לעורף בשעת מלחמה, הופכת בתפקודה הנוסף למחוללת אקוסטית של זיכרון והנצחה של אסון, שלמרות שהתחולל עוד לפני קום המדינה, הוא קשור בעבותות לגורלה בהווה. הטענה המרכזית שתועלה במאמר זה היא שהשימוש בצפירת הדומייה בטקסי הנצחת השואה והגבורה יוצר חיבור ייחודי בין רעש, שקט, שמיעה וזיכרון באופן החוצה שאלות של זמן ומקום. העובדה שאותו מכשיר אקוסטי משמש בה בעת להתרעה בשעת מלחמה ולהנצחה בעיתות שלום יוצרת חיבור שמיעתי והיסטורי רב עוצמה בין סכנות העבר ואתגרי תקומת ישראל בהווה. באופן כזה נופי הקול הממלכתיים ואופני שמיעתם כפי שבאים לידי ביטוי בטקס ההנצחה לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה משקפים המשכיות היסטורית הנשענת על המשוואה של סאונד אחד, סכנה אחת, זיכרון אחד. בכך צלילה של צפירת הדומייה לא רק מחבר בין שמיעה וסכנה – הוא אף הופך לחלק מרכזי בבניית מונופול הלגיטימציה של המדינה על הסאונד הציבורי ועל אופני שמיעתו במרחבי ריבונותה.
