באיסטנבול איסטנבול, שכתב בורהן סונמז (Burhan Sönmez), ארבעה גברים שוהים בתא אחד בכלא ומספרים זה לזה סיפורים במשך עשרה ימים. בכתיבה פוליטית אמיצה מעיד סונמז על אירועים טראומטיים והופך את קוראיו למאזינים לעדות. זוהי ספרות-זיכרון על אודות עריצות שלטונית. אי-הוודאות שביצירה מצויה בשלושה מישורים: במישור הסיפורי, במישור חוויית הקריאה ובמישור הסימבולי. במישור הסיפורי, האסירים חווים אי-ודאות ביחס לקיומם בעוד רגע, לגורלם העתידי ולגורל אהוביהם. הם נמצאים בדיסאוריינטציה של זמן, מקום וזהות, של אמון וחשד, ומטילים ספק באשר למשמעות קיומם וייסוריהם. ודאותם היחידה היא זו של הסיפור: מציאותו, ייצוגו במילים והקשבה לו, הצחוק המקאברי המשחרר והניסיון לפתור חידות. במישור חוויית הקריאה, לקורא אין סיכוי להבנה של התרחשות סיבתית, זהותית, או לאבחנה בין ממש לדמיון. גם הוא פותר חידות של ההתרחשות בכלא ושל התרחשויות אינטרטקסטואליות שחודרות ליצירה. במישור הסימבולי, איסטנבול היא מרחב של אי-ודאויות וניגודים: עיר ממשית ומדומיינת. המגפה כסמל נודדת מדקאמרון מאת בוקאצ'ו והדבר מאת קאמי, לתוך יצירתו של סונמז, כמגפת עריצות שנגרמה בידי אדם.