על ספרו של ד"ר אריה הרשקוביץ "תכנון מרחבי בישראל – פוליטיקה מעוגנת בקרקע" – ד"ר ארנון מדזיני

עיצוב מדיניות הינו תהליך פוליטי מאחר ומדיניות ציבורית מיישמת למעשה החלטות פוליטיות. עיצוב המדיניות היא הפוליטיקה, והתכנון הינו תהליך המרה בו הרעיונות הפוליטיים הופכים למדיניות הציבורית. כמובן שאת עקרונות התכנון יש לקשור לשאלות באשר לאופיים של משטרים – האם מדינה אמורה לתכנן או לתת לכוחות השוק לפעול? עד כמה לתכנן? מה מידת אחריותה של מדינה למתן שירותים חברתיים (חינוך, בריאות, רווחה – או רק סדר וביטחון), האם היקף מתן שירותים אלה ישתנה לצד ובמסגרת שינויים שלטוניים.
בישראל, תכנון מרחבי הינו תהליך פוליטי היות והוא משמש לצד המדיניות הקרקעית ככלי מרכזי לשמירת הבעלות על הקרקע, להקצאת קרקע ולעיצוב המרחב. התכנון מתבצע בפועל על ידי המדינה (באמצעות מוסדות ציבוריים ומשרדי ממשלה) עבור עצמה ולא על-ידי גורמים אזרחיים בלתי תלויים (מהלך המעורר שאלות לגבי זהות הדמוקרטיה ישראלית).
הקרקע בישראל נתפסת כמשאב מיוחד. ההיצע מוגבל מאוד, קביעת הבעלויות עליה וכן גם השימוש ואפשרויות המסחר בה – קשורים בערכים לאומיים, באידיאולוגיה ובאתוס ציוניים, וברגשות לאומיים. לכאן נכנס כמובן התכנון המרחבי כגורם מרכזי בנושאי אי-שוויון במדינה. יש לזכור כי 93% מקרקעות ישראל הן בשליטת המדינה ומנוהלות באמצעות המינהל, דבר המאפשר למדינה שליטה מוחלטת בנושאי התכנון.