המחקר המוצג במאמר זה התחקה אחר סיפוריהם של תלמידים שנשרו מלימודים בבית הספר והפכו בבגרותם לאנשי חינוך. המחקר מצא כי חוויות הנשירה אומנם גרמו לשבר בנפשם, אך גם נטלו חלק בתמורה שהתחוללה בבגרותם – בהבניית תפיסת עולמם החינוכית. שאלות המחקר היו: כיצד תופסים אנשי חינוך שלא סיימו תיכון עם תעודת בגרות את הנשירה מבית הספר ומהי תפיסתם החינוכית? לצורך מענה על שאלות אלה נערך מחקר נרטיבי אשר במהלכו רואיינו שמונה אנשי חינוך שנשרו בצעירותם מהלימודים בבית הספר. מממצאי המחקר עולה כי שני הגורמים המרכזיים שהובילו לנשירה הם משבר אישי ומשפחתי והיעדר דיאלוג חינוכי בבית הספר. התמודדותם של הנושרים עם היעדר הדיאלוג הצמיחה בקרבם ברבות הימים תפיסה חינוכית המבקשת לעשות תיקון באמצעות דיאלוג. מחקר זה מצטרף לשורת מחקרים נרטיביים המבקשים להביא את סיפורה של מערכת החינוך דרך קולם של האנשים הפועלים בתוכה. ייחודו בכך שהוא מביא הן את קולם של תלמידים נושרים והן את קולם של אנשי חינוך, אשר במקרה זה הם אותם האנשים.