אי-ודאות – ודאות: התבוננות חוזרת בשני מחקרים – נעימה ברזל

מסה זו עורכת התבוננות חוזרת, באמצעות ההמשגות של אי-ודאות – ודאות, בשני מחקרים רחבים שערכתי: האחד עוסק בטיפולוגיה השוואתית של מעשי ההצלה של חסידי אומות עולם בפולין ובהולנד במלחמת העולם השנייה, והשני בחוזקותיה של הקבוצה האמונית וחדירתה לעורקי הווייתה וזהותה של החברה בישראל; כל זאת משנות השישים ועד שנות השמונים של המאה העשרים. אותם מתי מעט בפולין שבחרו לסייע ליהודים במשך מספר שנים קשות ומסוכנות חיו את הוודאות המוחלטת של איום מתמיד על חייהם, על חיי משפחותיהם ועל חיי המוסתרים עצמם. אלא ש"ההיות לבד" במצב תודעתי ורגשי של אי-ודאות, ששלטה במציאות חייהם, הניע פעמים רבות את המציל הראשי ועוזריו הקרובים לייצר מיקרוקוסמוס של קִרבה בין-אישית עם המוסתר/ים, לעיתים עד כדי יחסי חברות ממש. מניתוח ההתרחשות עולה שגם אם קשה עד בלתי אפשרי היה לחיות בתחושה ובהוויה של אי-ודאות טוטלית, הרי כאשר נבנו הצדקות לסיכון המתמשך במילות ערך של תמונת עולם ואדם, נוצרה במידת מה אפשרות לשכך את תחושת החרדה. המחקר השני מציע התבוננות בתנועה האמונית שאימצה ראייה דטרמיניסטית מטא-היסטורית וטענה שרק אלו הרואים נכוחה את "הקץ המגולה" כאן ועכשיו, מורשים להיות מפרשיה ומבצעיה של האימננטיות האלוהית במציאות. ההשקפה האמונית חייבה תודעה פוליטית והיסטורית מהודקת. הרבנים הצעירים שצמחו בישיבת 'מרכז הרב' ייצרו טענה חדשה בשם הריאליזם. המשמעות המיסטית שהוענקה למציאות יצרה מעין רציונליות משיחית-מעשית בטיעוניה ומהודקת בחיבוריה שלא ניתנים להפרדה. כך, שגם אירוע קשה מנשוא ומטלטל, כגון מלחמת יום הכיפורים, לא ערער את מוחלטות ההוכחה של הגשמת העצמי והקולקטיב ב"גאולה עכשיו". וכאשר נדמה היה ש'בג"ץ אלון מורה' מסיר את המסווה הביטחוני מעל פעילותם, נוצרה הפרקטיקה שבנתה את תפיסת המנהיגות של הקבוצה האמונית בשם "ההתנחלות בלבבות".