מאמר זה חוקר יצירת אומנות שעברה תהליך שינוי והתפתחות במשך עשור, ומציג פעילות אומנותית שעוסקת בנושאים הנוגעים לאלימות. המאמר מציג את מסע היצירה החזותית והמילולית בכל תחנותיה. תהליך ההצגה כולל תמונות, תיאורי הטכניקות, החומרים, תהליכי ואופני ההצבה, מקומות ההצבה, והשינויים שעברה היצירה לאורך הזמן. התיאור המפורט, המילולי והחזותי, מהווה בסיס ומאגר נתונים ליצירת הפרשנות. התהליך מבוסס על הגישה המחקרית המוגדרת כמחקר מבוסס אומנות, המשלב ניתוח פנומנולוגי, התייחסות לגישה האוטואתנוגרפית וקריאה פרשנית אינטרטקסטואלית. מטרת מאמר זה היא להראות את הקשר בין אומנות, אלימות ואילמות, כאשר היצירה המוצגת כחקר מקרה מגלמת קשר זה. הפרשנות מצביעה על כך שהעיסוק באומנות, אשר נתפס לעיתים כאקט של שתיקה או נסיגה, יכול להיקרא גם כסוג של דיבור וצעקה. המאמר מעמיק בהבנת התהליכים של הסמלה ופרשנות בקשר בין פסיכואנליזה לאומנות, מתוך נקודת מבט המדגישה את האופן שבו אומנות יכולה לשמש כאמצעי לביטוי רגשי וככלי להתמודדות עם נושאים קשים כמו אלימות. דרך הפעילות האומנותית והתקשורת הוויזואלית מציגה היצירה דיאלוג עם הצופה ועם החברה, תוך שהיא מעלה שאלות על הטבע האנושי ועל מנגנוני האלימות והשתיקה בחברה. המאמר מציג את מסע היצירה על מכלול מופעיה לאורך עשור כתופעה שבה הגלוי אוחז עימו את הסמוי ומבקש לחשוף אותו. חשיפת הסמוי מתקפת את העובדה שיש כאן אילמות אך בו-בזמן מציגה את כוחה המדבר של שפת האומנות, אשר במקרה הנדון דנה ועוסקת באלימות. חשיפה זו ואופן זה של ראייה מציעים תובנות חדשות לגבי האופנים שבהם האומנות יכולה לשמש כאמצעי להבנה עמוקה יותר של האלימות והאילמות, וכיצד היא משמשת לא רק כדרך לביטוי אישי, אלא גם ככלי לתקשורת חברתית וכאמצעי לעיבוד נפשי.
