בין אילמות לאלימות - נובמבר 2024

התבוננות בטקסי ההנצחה הממלכתיים לציון יום השואה והגבורה המתקיימים מדי שנה בישראל מצביעה על שניות מעניינת. זו מוצאת ביטויה בנוהג שהשתרש במחוזותינו לציין את הטקס בצפירת דומייה בת שתי דקות, שבמהלכה אנו נדרשים לחדול מכל פעולה ולהתייחד עם זכר הקורבנות. מעבר לעובדה שמקורותיו של הנוהג נעוצים עמוק בתרבות הנוצרית- חילונית של מדינת הלאום האירופית, יש בכך גם שניות מובנית מעצם הרעיון שכדי להשיג דומייה פנימית אנו כופים על קהל השומעים רעש בלתי נעים בדמות צפירה. תהליך זה מקבל אף משנה תוקף לנוכח העובדה שאותה תשתית צופרים, המשמשת ביומיום להתרעה במקרה של סכנה ברורה ומיידית לעורף בשעת מלחמה, הופכת בתפקודה הנוסף למחוללת אקוסטית של זיכרון והנצחה של אסון, שלמרות שהתחולל עוד לפני קום המדינה, הוא קשור בעבותות לגורלה בהווה. הטענה המרכזית שתועלה במאמר זה היא שהשימוש בצפירת הדומייה בטקסי הנצחת השואה והגבורה יוצר חיבור ייחודי בין רעש, שקט, שמיעה וזיכרון באופן החוצה שאלות של זמן ומקום. העובדה שאותו מכשיר אקוסטי משמש בה בעת להתרעה בשעת מלחמה ולהנצחה בעיתות שלום יוצרת חיבור שמיעתי והיסטורי רב עוצמה בין סכנות העבר ואתגרי תקומת ישראל בהווה. באופן כזה נופי הקול הממלכתיים ואופני שמיעתם כפי שבאים לידי ביטוי בטקס ההנצחה לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה משקפים המשכיות היסטורית הנשענת על המשוואה של סאונד אחד, סכנה אחת, זיכרון אחד. בכך צלילה של צפירת הדומייה לא רק מחבר בין שמיעה וסכנה – הוא אף הופך לחלק מרכזי בבניית מונופול הלגיטימציה של המדינה על הסאונד הציבורי ועל אופני שמיעתו במרחבי ריבונותה.

שנת 2023 תיזכר כשנת האלימות הקשה שידעה החברה הישראלית מאז הקמת מדינת ישראל. הרצח הנתעב, האלימות הברוטלית, האונס וההתעללות – שהיו מנת חלקם של תושבי ותושבות עוטף ישראל – ייזכרו לדיראון עולם. לאחר המתקפה הרצחנית של ארגון החמאס שהחלה ב-7 באוקטובר 2023 הגיעו עדויות קשות על אלימות מגדרית כלפי נשים ישראליות. עד הגשת המאמר (אפריל 2024) קשה להעריך את היקף המקרים, מאחר שהעדויות עוד נאספות ויש נשים שנמצאות עדיין בשבי החמאס כחטופות. השאלה שמאמר זה מעמיד במרכזו היא כיצד ארגוני הנשים בישראל פעלו למען הנשים הישראליות שנפגעו כתוצאה מהאלימות המגדרית במלחמת "חרבות ברזל"? מטרת המאמר לזהות את הפעילות של ארגוני הנשים במרחב המקומי, הלאומי והבינלאומי למען נשים בעת המלחמה. המחקר נערך בשיטה איכותנית, ובמהלכו נערכו ראיונות עומק עם חמש נשים העומדות בראש ארגוני נשים בישראל. כל אחת מהן סיפרה על אודות הפעולות והעשייה הציבורית, בזירה המקומית והבינלאומית, של הארגון שהיא מייצגת בעקבות האלימות המגדרית שאירעה ב-7 באוקטובר 2023. הממצאים מפתיעים, ומראים שלארגוני הנשים בישראל אין יכולות ומוכנות לטפל בנשים נפגעות מגדרית בעת מלחמה מורכבת עם פגיעות מיניות, מלבד יכולתם להעלות את הדברים על סדר היום הציבורי. המילים והמעשים שלהם רבים, אך נטולי יכולת השפעה משמעותית בזירות השונות. יתרה מזו, הממצאים המדאיגים מציגים את ארגוני הנשים הבינלאומיים כאדישים, מתעלמים ואילמים לנוכח אירועי האלימות המגדרית כאשר מדובר בנשים יהודיות-ישראליות.

מוסד השידוך החרדי, כמו גם הנישואים עצמם, הם מוסדות פיקוח חברתיים, אשר דרכם מכוננת הקהילה את הקולקטיב. למנגנון השידוך יש יתרונות וחסרונות בשגרה, ומקרי אלימות במשפחה מעלים את השאלה האם שיטת השידוך החרדית וההיכרות הקצרה והמתוּוֶכֶת מאפשרים זיהוי מוקדם של נורות אזהרה מפני קשר לא מיטיב פוטנציאלי, ובכך למנוע כניסה אליו. המאמר בוחן את הפרספקטיבה של נשים חרדיות שחיו בזוגיות אלימה – על מנגנון השידוך החרדי, ודרכה נידון הפוטנציאל של מנגנון השידוך לשתוק ולהיאלם, או לגלות ולחשוף פוטנציאל לזוגיות בעייתית בראשית הקשר הזוגי. המחקר כלל 13 ראיונות עם נשים חרדיות שהתגרשו מנישואיהן לגברים אלימים, שהתמקדו בשחזור ורפלקציה על תקופת ההיכרות שקדמה לנישואים. הממצאים מצביעים על יחסן האמביוולנטי כלפי המנגנון: ציפייה לשימורו כמנגנון כולל מחד, ולשינוי בכמה ממרכיביו מאידך: הליך הבירורים, עבודת השדכניות, צורך בפיתוח מיומנות הקשבה עצמית, וצורך בליווי רגשי בתקופת השידוך. הדיון מתמקד בפרשנות האמביוולנטיוּת, המשקפת משא ומתן שהנשים מנהלות מול הנורמות של הקהילה הקולקטיביסטית ביחס לצורכי האינדיבידואל; עוד נידונה הפרספקטיבה שלהן כגרושות ונפגעות אלימות – על מוסדות פיקוח בקהילה. החידוש במחקר הוא כי גם בקהילות המשמרות נישואים מסורתיים ניתן לזהות דפוסי אלימות לפני נישואים, וכי הנשים הנפגעות מהוות סוכנות שינוי באמצעות ניהול משא ומתן עם נורמות הקהילה.

מאמר זה בוחן את הקשיים המיוחדים בהמשגה של חולשה חברתית מוחלטת, כלומר בהמשגת מצבים של כפיפות חברתית מקיפה עד כדי כך שכוח ההתנגדות של הקורבנות אינו יכול להשפיע על הכוח השולט, יהא טיב ההתנגדות אשר יהא – מעשים או הבעת מחאה. הטענה המרכזית במאמר זה היא שחולשה חברתית מוחלטת היא מצב הפוקד בני אדם וגם חיות ממינים רבים אחרים, אך המשגת מצבן המוחלש של חיות היא אתגר גדול יותר, כי הלשון המקובלת לתיאור חיות ויחסי אדם-חיה מגויסת באופן גורף כאמצעי להדרת החיות מתחומי המחשבה החברתית. גיוס הלשון נעשה בעיקר דרך התייחסות לחיות וליחסי אדם-חיה במושגים נפרדים מהמושגים המקובלים בהתייחסות לבני אדם וליחסים ביניהם, ובפרט באמצעות שימוש במושגים טכניים, המציינים עצמים טבעיים או מלאכותיים ויחסי שימוש עם עצמים. מבקרים חברתיים שונים ניסו להמשיג מחדש חולשה חברתית מוחלטת, בעיקר בקרב בני אדם, ובהשראת היצירתיות הלשונית שלהם אציע ליישם גישה ביקורתית דומה בהמשגת מצבן של החיות המוחלשות ביותר – בתעשיות החקלאיות.

מאמר זה מתמקד בסיפור אחד מאת הסופר האיטלקי ג'ורג'ו בסאני, המספר על שיבה של נער בן 16 לביתו ולעירו, פרארה, בתום מלחמת העולם השנייה. כנקודת מוצא לעיסוק בסיפור אתייחס לתופעת השיבה הביתה (נוסטוס, ביוונית) בספרות; לאחר מסירת מידע על הסופר ג'ורג'ו בסאני ועל יצירותיו, אשתף את קוראי המאמר בקריאה שלי ביצירה "אבן זיכרון ברחוב מאציני", שהופיע לראשונה בשנת 1952. הסיפור ייבחן באמצעות המושגים אילמות ואלימות. הקריאה שאני מציעה חותרת כנגד קריאת הסיפור כפשוטו, תוך בחינת האילמות המכוונת של בסאני, שבחר לכתוב, במסווה של סיפור שיבה, סיפור בלשי שבו פתרון התעלומה מוטל על הקורא. אסופת הסיפורים שבה מופיע הסיפור תורגמה לעברית בשם בין החומות: סיפורי פרארה על ידי אריה אוריאל (2019).

תקציר ספר שיריה של רונית בכר שחר אִמָּא (עם עובד, 2016) כולל המחזה מטלטלת של יחסים קשים ביותר בין אם ניצולת שואה לבתה, אשר מצוקה, עוינות וקִרבה משמשות בהם לחלופין. מורכבותו של הקשר מהווה מקור לרגשי אשמה סבוכים ולשאלות עמוקות על זהות ה"אני" הדוברת. מאמר זה מבקש להתחקות אחר המנגנונים המורכבים המשמשים ביחסי האם והבת הכוללים אלימות, ניסיונות השתקה, ומרד כנגדם – שביטויו הבולט הוא עצם היצירה בשפה, ועיצובן המתריס של חוויות שלא מוללו במשך שנים רבות. כמו כן עוסק המאמר בשפתה הייחודית של העדה, בצורת עדותה, וגם בשתיקתה.

מאמר זה עוסק בשירים "קומי לכי" מאת דנה ברגר (ימים צפופים, 2017) ו"שירת דבורה״ מאת נטעלי בראון (להרוג ולנשום, 2006). שני השירים מציבים במרכזם אישה שחוותה אקט של אלימות פיזית, ונעה בין רצון למלל את החוויה הטראומטית לבין האינסטינקט להסתיר. שני השירים שותקים במידת מה את מה שקרה באמת, הדברים נרמזים, משתמעים, אך אינם נאמרים מפורשות. מה שמחבר בין האלימות, האילמות, הכיסוי והגילוי הוא האינטרטקסטואליות; כל אחד מהשירים מתכתב במגוון דרכים עם סיפור מקראי שבמרכזו אישה. במאמר נציג ניתוח משווה בין שני השירים, ונבקש לפענח את הדיאלוג המורכב שהם מנהלים עם טקסט התשתית המקראי. כך, באמצעות הפריזמה האינטרטקסטואלית, נחלץ את סיפורו של מעשה אלים שהושתק, ונשמיע את קולה של הקורבן גם מבעד לאילמות שנכפתה עליה.

במאמר זה מוצעת קריאה צמודה ((close reading בשירים נבחרים של המשוררת צביה ליטבסקי מתוך ספר שיריה עין הדומיה (כרמל, 2021), בדגש על ייצוגי האילמות והאלימות הנוכחים בהם. המאמר מאמץ את עמדת אילנה סובל, המתייחסת לשירת ליטבסקי כיצירה העוסקת בהצטלבות פסיכו-פואטית של התעללות והיבטים ארס-פואטיים. העיון בשירים ישלב קריאה פרשנית, תוך התייחסות להיבטים מתוך הרקע הביוגרפי של ליטבסקי, בדגש על חוויית ההתעללות ההורית, אשר לה ייחסה ליטבסקי חשיבות כמקור השפעה על חייה ועל יצירתה. המחקר יאמץ את יסודות המודל התהליכי שהוצע על ידי אפרת הברון, ויצביע על הקשר בין האלימות המתקשרת לגילוי עריות לבין קשר השתיקה וההימנעות מדיבור על החוויות הקשות. בהמשך לעיקרי המודל, אטען במאמר כי אילמות זו עשויה למצוא מזור ומרפא באינטראקציה לשונית דרך הכתיבה והקריאה. במהלך המאמר יוצגו מספר אסטרטגיות אותן נוקטת ליטבסקי לשם חילוץ הקול הנשי מתוך האלם, תוך מציאת מזור ומרפא בכתיבה.

המאמר בוחן עשרות ספרי ילדים בישראל, רובם קנוניים, לאורך חמישה עשורים, ומבקש לאפיין את ההבדלים המגדריים בין אלימות לאילמות בספרי הילדים, על בסיס ההבנה שהבדלים אלה נובעים מהבניה חברתית ומסוציאליזציה מגדרית. המאמר בוחן באופן משווה דמויות של בנים ובנות בספרים ובשירים שבהם מוצגות סצנות של תוקפנות ואלימות. כיצד מאופיינות הדמויות שנוהגות באלימות ובאילמות? אילו דימויים של שאיפה לכוח יש לדמויות ומה מלמדות שאיפות אלה על ההבדלים המגדריים ביחס לכוח? מהן הסיבות לאלימות וכלפי מי היא מופנית? מהן התגובות של סביבת הסמכות הבוגרת לאלימות? ולאילמות? האם הדמויות נדרשות לקחת אחריות על התנהגות תוקפנית ואלימה והאם וכיצד הן נענשות? המאמר משיב לשאלות אלו ומראה כיצד ביצירות שנבחרו אילמותן של הקורבנות מודגשת, למול טשטוש ועידון התנהגותן של הדמויות הנוהגות בתוקפנות ובאלימות.

מאמר זה חוקר יצירת אומנות שעברה תהליך שינוי והתפתחות במשך עשור, ומציג פעילות אומנותית שעוסקת בנושאים הנוגעים לאלימות. המאמר מציג את מסע היצירה החזותית והמילולית בכל תחנותיה. תהליך ההצגה כולל תמונות, תיאורי הטכניקות, החומרים, תהליכי ואופני ההצבה, מקומות ההצבה, והשינויים שעברה היצירה לאורך הזמן. התיאור המפורט, המילולי והחזותי, מהווה בסיס ומאגר נתונים ליצירת הפרשנות. התהליך מבוסס על הגישה המחקרית המוגדרת כמחקר מבוסס אומנות, המשלב ניתוח פנומנולוגי, התייחסות לגישה האוטואתנוגרפית וקריאה פרשנית אינטרטקסטואלית. מטרת מאמר זה היא להראות את הקשר בין אומנות, אלימות ואילמות, כאשר היצירה המוצגת כחקר מקרה מגלמת קשר זה. הפרשנות מצביעה על כך שהעיסוק באומנות, אשר נתפס לעיתים כאקט של שתיקה או נסיגה, יכול להיקרא גם כסוג של דיבור וצעקה. המאמר מעמיק בהבנת התהליכים של הסמלה ופרשנות בקשר בין פסיכואנליזה לאומנות, מתוך נקודת מבט המדגישה את האופן שבו אומנות יכולה לשמש כאמצעי לביטוי רגשי וככלי להתמודדות עם נושאים קשים כמו אלימות. דרך הפעילות האומנותית והתקשורת הוויזואלית מציגה היצירה דיאלוג עם הצופה ועם החברה, תוך שהיא מעלה שאלות על הטבע האנושי ועל מנגנוני האלימות והשתיקה בחברה. המאמר מציג את מסע היצירה על מכלול מופעיה לאורך עשור כתופעה שבה הגלוי אוחז עימו את הסמוי ומבקש לחשוף אותו. חשיפת הסמוי מתקפת את העובדה שיש כאן אילמות אך בו-בזמן מציגה את כוחה המדבר של שפת האומנות, אשר במקרה הנדון דנה ועוסקת באלימות. חשיפה זו ואופן זה של ראייה מציעים תובנות חדשות לגבי האופנים שבהם האומנות יכולה לשמש כאמצעי להבנה עמוקה יותר של האלימות והאילמות, וכיצד היא משמשת לא רק כדרך לביטוי אישי, אלא גם ככלי לתקשורת חברתית וכאמצעי לעיבוד נפשי.