גליונות

גליונות דברים

סוגיות חינוך וחברה בחברה החרדית - מרץ 2024

שבר ותמורה - אוקטובר 2023

מוסף לענייני חינוך - פברואר 2023

אי וודאות - אוקטובר 2022

תיגר וציות - דצמבר 2021

על הזיכרון וחבליו - אוקטובר 2020

כבוד - אוקטובר 2019

עומס - נובמבר 2018

סולידריות ואחרים - נובמבר 2017

בריאות וחולי - ינואר 2017

גוף - נובמבר 2015

אחריות - נובמבר 2014

אחרים - אוקטובר 2013

שפה - אוקטובר 2012

זמן - נובמבר 2011

מקום - אוקטובר 2010

איפה הגבול? - נובמבר 2009

אי וודאות - אוקטובר 2008

כללי

תפריט
ראשי

גיליון מס' 4 – זמן

דבר המערכת
יעל פויס

בתוך הקופסה הנקראת זמן

יש קופסה הנקראת חדר

ובתוך הקופסה הנקראת חדר

יש קופסה הנקראת זמן.

בתוך אלה אני גר

ומקשיב לרשרוש הקופסאות הנחבטות

זו בזו.

חזי לסקלי, באר חלב באמצע עיר – כל השירים 1992-1968. תל-אביב: עם עובד. עמ' 45.

גיליון מספר 4 שעוסק ב'זמן', יוצא לאור בסיומה של שנת השישים לאורנים, ואך טבעי שיבוא אחרי גיליון מספר 3 שעסק ב'מקום'.

במדור שולחן עגול שבעה מאמרים שבודקים את תפיסת הזמן ואת אופני מחקרו מנקודות התצפית של מדעי הרוח ומדעי החברה. הם מעלים את השאלות איך מתמודדים בני אדם במצבים שונים עם חלופיות הזמן, איך מארגנים בני אדם את הזמן, אילו זיקות קיימות בין תפיסת הזמן לבין אמונות שונות, כיצד מתמודדים בהווה עם חקר מה שהיה מזמן ומה לומדים מהעבר על ההווה.

מאמרֵי המדור חבוקים בין שני מאמרים, שהראשון בהם יוצא מתוך עשייה מכללתית-אמנותית בשנת תשע"א, 2011-2010, שנת השישים למכללת אורנים, והאחרון שבהם ממפה שישים שנות מחקר אודות החינוך הקיבוצי, שקשור בטבורו לאורנים.

פותח את המדור מאמרה של טלי גיל זמן בתוך החומות פנימה – וידאו ארט בכלא. בעקבות סרטה של אתי חן ברייר. המאמר בוחן תהליך עבודה משותף של אתי חן-ברייר, סטודנטית מהמכון לאמנות, ואסירים מכלא שיטה ליצירת וידאו-ארט, במסגרת פרויקט חינוכי-שיקומי של רשות בתי הסוהר. סוגיית הזמן מוארת במאמר זה מכמה זוויות. זווית אחת היא התמודדותם של אסירים עם שגרת הזמן החולף בין החומות והדרך בה בחרו לבטא את התמודדותם עמה ביצירת הוידאו. המאמר חושף מדבריהם ותחושותיהם של האסירים לנוכח 'מסגור' הזמן שמאחורי גדרות בית הסוהר, וניתוקו מזה שמעבר לחומות בחוץ. זווית שנייה היא זו של אֶתי, שנכנסה לבועת 'זמן הכלא', ונדרשה במסגרת זמן מוגבלת להפיק עם חבורת אסירים יצירת אמנות. הזמן שנעצר בתוך כותלי הכלא, לעומת הזמן המתקדם בעולם שבחוץ היה לב החוויה שניסו האסירים לבטא דרך מצלמת הוידאו, שאף היא הייתה תחומה לצילום מרחבים מותרים בלבד ולפרקי זמן קצובים. הכניסה אל חומות הכלא ותהליך ההנחיה כמו גם צילום הסרט היו "בועה בזמן" ש"העבירה את הזמן" בתוך זמנם "הקפוא" של האסירים, ויצרה מעשה אמנות שמבטא חוויה שלמה בעזרת כלים אמנותיים של וידאו-ארט. המעבר בין ה'זמנים', הלם המפגש הראשוני, התובנות המתפתחות, שיקולי ניווטו של הפרויקט והכוח שנתון בידי מי שניצב מאחורי עדשת המצלמה, כל אלה מוצאים ביטוי בריאיון שערכה גיל עם אתי חן-ברייר.

ככל מעשה אמנות, גם הוידאו ארט מבקש 'להתגבר' על חלופיות הזמן ולתת משמעות לארעי, לרגעי ולחולף. שאלת המשמעות קשורה בטבורה להצבר הניסיון האנושי ולתפיסתו. ד"ר אבנר כהן במאמרו סוף מעשה במחשבה תחילה – על מעמדה של ההתערבות האנושית בעולם במסגרת התפיסות המיתיות והקריטיות של הזמן מתמודד עם שאלת המשמעות הניתנת להתערבות אדם בעולם, כמו גם למשמעותם של תרחישי פעולה וזיקתם לשאלת הזמן בתפיסת העולם המיתית לעומת זו הקריטית. "קיימת זיקה הדוקה בין תפיסת הזמן לאופן ההבנה של ההתערבות בעולם" טוען כהן, "לפיכך סביר להניח שהשוני בין תפיסות הזמן המקובלות במחשבה המיתית לבין תפיסות הזמן של המחשבה הקריטית יתבטא גם בהקשר זה". כהן מבהיר את מאפייניה של תפיסת הזמן בכל אחת מהגישות ולאחר מכן בוחן את ההבדלים במעמדה של הביקורת כלפי התרחישים בעולם בכל אחת מהן, את תפקידם השונה של התרחישים בשתיהן ואת בניית התרחישים בכל אחת מהגישות בזיקה לתפיסת תפקידם. במאמרו מנסה כהן להסביר את כוחה של המחשבה המיתית שמקדמת דנא ועד היום לא פג כוחה, ונוכחותה אינטנסיבית כבעבר. כהן חותר לומר דבר על הממד האתי שטמון בבחירה בכל אחת מהגישות, המיתית או הקריטית: " אם המחשבה המיתית אינה נעלמת בו-זמנית להופעת המחשבה הקריטית הרי שכל יחיד, בין שהוא מודע לכך ובין שלא, נדרש להכריע ביניהן, ובין תפיסות הזמן הנובעות מהן. בשני המקרים תקבל הכרעתו משמעות אתית". כאדם, נושא כל פרט באחריות לבחירה באפשרות אחת והתעלמות או דחיה של האחרת, הן אם בחירתו מודעת והן אם היא בלתי-מודעת.

תפיסת הזמן המיתית והשפעתה על חברה ותרבות בימינו מעסיקה גם את ד"ר ענת ישראלי. היא בוחנת במאמרה נשים בימים ההם ובזמן הזה – הרהורים על נשים, יהדות וזמן את הזיקה בין יחסה של היהדות לזמן ולמצוות התלויות בזמן לבין הדרת נשים ממוקדי הכוח התרבותיים-חברתיים בחברה היהודית. ישראלי יוצאת מהסיסמה הפופולארית והחרוזה ש"האלף השלישי הוא האלף הנשי", סיסמה שיוצרת באחת קשר בין זמן לבין מעמד האישה, לבחינת יחסה של היהדות לאישה באלפים שחלפו. מהסבר מאמרי חז"ל, שפרשנותם יצרה את האבחנה בין חובת נשים במילוי המצוות לבין חובתם של גברים, אבחנה שדחקה את הנשים לעמדה נחותה בעולם המחשבה והרוח, עוברת ישראלי לדיון בקשר בין תפיסות הזמן המיתיות, זו המעגלית וזו הקווית, לבין מעמד הגבר והאישה בחברה היהודית (ולא רק בה). ישראלי טוענת ש"עיצובו מחדש וביתר שאת של הזמן היהודי לאחר חורבן הבית חופף כאמור גם להדרתן של הנשים, הן מהזמן עצמו, הן מהחיים היהודיים בכללותם, בשלוש הזירות העיקריות שבהן התנהלו חיים אלה: בבית הכנסת, בבית המדרש ובבית הדין. הזמן, שהחליף את המקום, הפך לטריטוריה גברית בלעדית. את דבריה מסיימת ישראלי בתהייה על האפשרות של שינוי מעמד האישה ביהדות בעקבות המהפכה הציונית שהשיבה ליהדות את מרכזיותו של 'המקום' הגיאוגרפי ובעקבותיה של המהפכה הפמיניסטית שחתרה בדורות האחרונים ל"שינוי גורף בכל חלקי העולם במעמדן המשפטי והחברתי של הנשים, בהשכלתן, במעורבותן בחיי הכלכלה, התרבות והרוח, ובכל היבט כמעט".

מרכזיותם של תרחישים ואירועים בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט ופרשנותם לאור אמונות ודעות חוזרות ומופיעות גם במאמרו של ד"ר משה שנר השואה, תקומת מדינת ישראל ותפיסת ההיסטוריה הקדושה בהגותו של הרב י"ד הלוי סולובייצ'יק. שנר דן בהסבריו של הרב סולובייצ'יק לשני האירועים המשמעותיים במאה העשרים בחיי העם היהודי והם השואה ותקומת ישראל, והוא עושה זאת דרך הפריזמה של היחס אל הזמן, היחס אל ה'היסטוריה הקדושה' של העם היהודי. שנר טוען בעקבות עיון בחיבוריו של הרב ובפרשנותם ש"זוועות השואה מעלות שתי דרכים עקרוניות לפירוש המציאות ההיסטורית שאינן מקובלות על הרב סולובייצ'יק: האחת היא דרך ההסבר הפונדמנטליסטי לשואה האומרת שמפני חטאי היהודים לקינו באֵימי השואה. השנייה היא דרך האומרת שהמסקנה מהשואה היא שהעולם הוא הפקר ואין בו לא דין ולא דיין. לפירוש החילוני של ההיסטוריה תורמת גם תקומתה של מדינת ישראל. העמדת שני פרקי הדרמה ההיסטורית זה מול זה מאפשרת לרב להציע פרשנות כוללת להיסטוריה השומרת על מקומה של ההשגחה האלוהית בעולם לאחר השואה ולאחר שקמה מדינת ישראל. 'הסתר הפנים' האלוהי בתקופת השואה הסתיים בנס תקומתה של מדינת ישראל.

שלושת המאמרים של אבנר כהן, ענת ישראלי ומשה שנר דנים, כל אחד מבעד לעדשה אחרת, בגישה המיתית לזמן ובאופן בו היא מסבירה תופעות חברתיות ותרבותיות. שלושתם מעיינים עיון חוזר בטקסטים ידועים ובעמדות מוכרות תוך הצגתם מבעד לפריזמת תפיסת הזמן ועל ידי כך הם טווים קישור חדש לרעיונות מוכרים. שלושתם יוצאים מתוך העיון אל הדרישה לנקוט עמדה ואינם פוטרים את הפרט מהשאלות האתיות הנובעות מהדיון.

מאמרו של ד"ר עידן ברייר, זמן הווה זמן עבר: האם ניתן לפענח את העבר באמצעות ההווה? מפנה את תשומת לבנו לשאלות מתודולוגיות של חקר העבר. המאמר יוצא מהסבר יתרונותיה של הגישה ההשוואתית בחקר ההיסטוריה לדיון בתועלתו של מחקר משווה בין-תקופתי. ברייר מציין שבצד הסוברים שמחקר כזה חסר תועלת ואף מעוות בשל הניסיון להחיל מודלים מודרניים על עולם מרוחק, יש מי שטוענים שכל מחקר היסטורי יוצא מנקודת המוצא ומסדר היום של ההווה בו חי ופועל ההיסטוריון, שכן ההווה הוא זה שמכונן את העבר בהיותו ערש רעיונותיו של ההיסטוריון הפרשן. המאמר מציג בפני קוראיו דוגמאות למחקרים היסטוריים משווים בין-תקופתיים ומדגיש בכך את תלותו של ההיסטוריון בתקופתו שלו, תרבותו, דעותיו ותובנותיו בצאתו למסע הגילוי והחשיפה של העבר. לא רק זאת, אלא המאמר מדגיש שרק באמצעות שפת ההווה יכול ההיסטוריון להנהיר את הבלתי מובן, המעורפל והרחוק, ולכן הנהרה זו היא תמיד יציאה מתוך ההווה ותמיד יש בה ממד השוואתי בין-תקופתי.

שני המאמרים הסוגרים את המדור מפנים את הזרקור אל תחום החינוך. ד"ר ניר רסיסי, במאמרו משמעותו של זמן חינוך: המקרה של קיצור שבוע הלימודים הבית ספרי, בוחן בעיניים של סוציולוג מהי השפעתו של ניסיון לשנות מסגרות זמן חברתיות, מסגרות שמסמנות את גבולות הפרקטיקה, ההרגל, החשיבה והעשייה שלנו. הוא עושה זאת דרך המקרה של קיצור שבוע הלימודים משישה ימים בשבוע לחמישה. רסיסי בודק את המישור החברתי-משפחתי, את המישור הארגוני ואת המישור החינוכי. אין הוא קובע עמדה בשאלה זו אלא מציב מול עיני הקורא את ההתפתחויות האפשריות הנגזרות מהשינוי ואת השאלות על ההשלכות של התפתחויות אלה על המישורים השונים של חיינו. במישור החברתי-משפחתי שואל רסיסי כיצד ישפיע המהלך על ארגון זמנה של המשפחה, זו בעלת האמצעים וזו דלת האמצעים. בד בבד הוא מקשה על יכולתה של החברה לפקוח עין על בני הנוער בזמנם הפנוי המתרחב, כמו גם על יכולתן של הרשויות השונות, האחראיות לחינוך הבלתי פורמאלי ולשלום הילד, למלא את החלל. במישור הארגוני מסב רסיסי את תשומת הלב לתהליכים בית-ספריים פנים-ארגוניים, המושפעים מקיצור שבוע הלימודים, כלומר, ארגון זמן מורה לעומת ארגון זמן תלמיד. מושגים של מנהיגות וניהול מקבלים משמעות חדשה עם הארכת יום הלימודים וקיצור שבוע הלימודים. במישור החינוכי, טוען רסיסי, יש לקחת בחשבון את המתח השבועי והיומי המזין את הפעילויות הבית-ספריות: פעילויות לקראת סוף השבוע נתפסות, נקלטות ומתבצעות אחרת מפעילויות שמתוזמנות לימי ראשית השבוע. כך גם לאורך היום הבודד.

סוגר את המדור מאמרו של פרופ' יובל דרור, החינוך המשותף בעיני זרים והזמן שעשה את שלו. בחרנו לסגור את המדור במאמר זה בשל זיקתו למועד יציאתו של הגיליון: סיום שנת השישים למכללת אורנים, מכללה בה נלמד ונחקר החינוך הקיבוצי ומכללה שבה הוכשרו דורות של מחנכים ברוח החינוך הקיבוצי. המאמר ממפה את קשת המחקרים על החינוך הקיבוצי, שנערכו על ידי חוקרים שאינם ישראלים, ופורסמו לאורך תקופה המקבילה לשישים שנותיה של המכללה: משנות החמישים של המאה העשרים ועד ימינו. המאמר מציג את התפתחות חקר החינוך הקיבוצי בזיקה למגמות שינוי בקיבוצים עצמם ובזיקה למחקר החינוכי בכלל. דרור מציין שהמחקרים השונים עסקו לאורך השנים בארבע סוגיות מרכזיות: הקבוצה החינוכית והשתמעויותיה, דמות הבוגר של החינוך הקיבוצי וערכיו, תיאוריית ההיקשרות והשלכותיה ומידת הפרוגרסיביות של החינוך המשותף. סוגיות שמחקרן צמח מתוך דיון מעשי בתקופת הלינה המשותפת התפתחו אל עבר דיון היסטורי תיאורטי יותר עם המעבר ללינה משפחתית. גם זהותם של החוקרים ואופן עבודתם, בודדים או בקבוצות מעורבות של ישראלים ושאינם ישראלים, השפיעו רבות על היקפיו של המחקר, מורכבותו ועושרו. דרור מסכם את מאמרו בכך שריחוק רב או קרבה רבה נמצאו כגורמים המטים את המחקר ואילו מיזוג נכון בין חוקרים שרחוקים מעולם הקיבוץ למי שחיים בו הביא למחקרים רבי-פנים, מאוזנים ומעשירים יותר.

המדור במה למחקרי שדה מציג הפעם שלושה מחקרים והסיבה לכך נעוצה אף היא במועד המיוחד, שנת השישים לאורנים. המחקר הראשון של ד"ר לילך לב-ארי וד"ר דינה לרון סטודנטים יוצאי אתיופיה במכללת אורנים: שילוב אקדמי, חברתי ומנהיגות חינוכית בעתיד, עוקב אחר השתלבותם של סטודנטים אתיופים בשנים תש"ע ותשע"א במכללה. על אף קליטתם של סטודנטים יוצאי אתיופיה במוסדות להשכלה גבוהה וסיוע ממשלתי בקליטתם לא הגיעה אוכלוסייה זו לאורנים. רק יוזמה מיוחדת מטעם הפקולטה לחינוך הביאה בשנים האחרונות לקליטתה של קבוצה נבחרת מדי שנה. המחקר מספר על קבוצות אלה ומנסה לגזור מסקנות ראשונות על יעילותם של מנגנוני הקליטה שהופעלו לצורך השתלבותם של הסטודנטים בחיי המכללה.

המחקר השני שנכתב על ידי ד"ר מאיה מלצר-גבע מציג מחקר על הפעילות "שמים את הצפון במרכז", שהיא תכנית המנוהלת על ידי אגף קהילה ב"שדמות". בפרויקט זה נכנסות לבתי הספר קבוצות של סטודנטים להוראה – חבורות משימה – ועובדות בעיקר עם קבוצות של נוער בסיכון. הפעילות משלבת חינוך פורמאלי עם בלתי פורמאלי, הקניית ידע עם פעילות ערכית, וחונכות אישית עם פעולה קבוצתית. חבורות המשימה של הסטודנטים מהוות מודל פעולה של שותפות לתלמידי בית-הספר כאשר אופי הפעולה מותאם לאוכלוסייה ולתרבות של כל בית-ספר. מטרת המחקר הייתה ללמוד את התכנית, לאתר את נקודות החוזק כדי להבין מה לשמר, ואת נקודות החולשה כדי להבין מה יש לשפר.

המחקר השלישי שונה משני קודמיו בכך שאינו מציג מחקר על פעילות חברתית בה מעורבת קהילת אורנים, אלא מפנה את הזרקור לחקר פועלה של אחת מהמחנכות והיוצרות הגדולות שהפכו 'מוסד' בפני עצמו אף מחוץ למכללת אורנים. כוונתנו לסופרת הילדים והמחנכת מרים רות. ד"ר שרה שגיא בוחנת במחקרה "מה את עושה על העץ לבד?" היבטים מגדריים ביצירת מרים רות, כמה מיצירותיה הידועות של הסופרת דרך הפריזמה של הפרשנות הפמיניסטית. סופרת הילדים מרים רות (2005-1910) כתבה 24 ספרי ילדים. ספריה הם מנכסי צאן הברזל של ספרות הילדים לגיל הרך ומופיעים במהדורות חוזרות ונשנות. רות פרסמה עשרות מחקרים וספרי הדרכה העוסקים בחינוך והיא נמנית עם בכירי החוקרים של ספרות הילדים. לפני שנים אחדות העבירה רות את אוסף ספרי הילדים הייחודי שלה למכללת אורנים. האוסף כולל למעלה מ-3,000 ספרי ילדים מכל רחבי העולם, ביניהם ספרים קלאסיים בעיבודים שונים, ספרים מאוירים, ספרים עבריים ולועזיים מתחילת המאה וספרי מחקר בנושא ספרות ילדים מכל העולם.

מחקרה של שגיא עוסק בחקר התכנים, בנפרד מהאיורים, של 24 היצירות שנכתבו על ידי מרים רות ופורסמו בין השנים 2008-1974. במאמר הנוכחי, שהוא תקציר המחקר הרחב, צומצמה העדשה ליצירות ספורות, באמצעותן מודגמת גישתה הייחודית של שגיא לבחינת יצירותיה של רות.

כדרכנו, במדור סקירת ספרים משלנו נסקרים ספרים שפורסמו על ידי סגל אורנים במהלך השנה, ובמדור ביכורי עבודות גמר מוצגים תקצירים של שלוש עבודות גמר מצטיינות, פרי עבודתן של שלוש סטודנטיות שלמדו בביה"ס ללימודי מוסמך באורנים: ענת מסד מהתכנית להוראה רב-תחומית במדעי הרוח, רונית אלפסי-סרדל מהתכנית לייעוץ חינוכי ותומאדר אבראהים מהתכנית להוראת שפות.

לקראת הגיליון הבא, גיליון 5

גיליון מספר 5 יצא לאור בסתיו הבא, באוקטובר 2012, ויעסוק בסוגיית השפה.

אנו מזמינים כותבים מאורנים ומחוצה לה להגיש מחקרים שמציגים את סוגית השפה מזוויות שונות ותחומים שונים (ראו הנחיות לכותבים בסוף הגיליון).

שפה היא תקשורת, שפה היא תרבות, שפה היא סימן, שפה היא משמעות.

בשכבר הימים מספר פרק י"א בספר בראשית דיברו כל בני אדם לשון אחת: "והיה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית, י"א, 1) עד שגבה ליבם ובקשו לבנות מגדל שראשו בשמים, מגדל בבל. כתוצאה מכך "שם בלל ה' שפת כל ארץ" (שם, 9). הפילוסוף ארנסט קסירר כותב: "כאשר גילה האדם לראשונה […] שהטבע לא נעתר לו, לא מתוך שהוא ממאן למלא את מבוקשו, אלא משום שלא הבין את לשונו – בא לו וודאי גילוי זה כהלם" (קסירר, תשט"ו: 119), הלם זה, לדעתו של קסירר, הביא לכך שהאדם החל לראות את היחס בין הלשון לממשות באור חדש. "הפונקציה המגית של המילה הועמה על ידי הפונקציה הסמנטית שבאה תחתיה" (שם: שם). ביאליק פותח את מאמרו הידוע "גילוי וכיסוי בלשון" במילים "בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן." אכן, משמעותן של מילים משתנה, שפות מתות ושפות מתחדשות, שפות מתבדלות בתהליכים פוליטיים ואף מתמזגות בתהליכים גלובליים. שפות זורמות ממרחב למרחב ושפות נכחדות בתהליכי הגירה. כיום אנו מדברים על שפות בעלי-חיים, על שפות מחשב, על השפה האמנותית והשפה המתמטית, ואף מתחנו את משמעויותיה של השפה לתחומים החברתיים כאשר אנו מדברים על 'אוריינות חברתית'. צפנים, קודים ומפות של סימנים צליליים וּויזואליים מרשתים את השדות השונים באמצעותם אנו מנסים לתת סדר ומשמעות בתופעות העולם והמחשבה. השפה היא הכלי המרכזי בידיו של המחנך המבקש מסילות לליבו ומוחו של תלמידו והשפה היא הכלי בו אנו חושבים, מנתחים, ממיינים, שוקלים ומחליטים.

את ייסורי האדם המבקש לבטא מה שאין לו מילים היטיב לבטא בורחס בסיפורו "האלף": "הנה עכשיו אני מגיע אל מרכז סיפורי, מרכז שאין מלים לתארו; כאן מתחיל ייאושי כסופר. כל שפה היא אלף-בית של סימנים שהשימוש בהם מניח עבר המשותף למשוחחים; איך אעביר לזולתי את האלף האינסופית, שזיכרוני הנרעש צר מהכילה? […] שכן ראו עיני את העצם המסתורי והמשוער הזה, שבני-האדם נטלו לעצמם את הזכות לנקוב בשמו, אך שום אדם לא ראהו מעודו: את היקום הבלתי מושג.

חשתי הערצה אינסופית, צער אינסופי." (בורחס, האָלף, 2000: 124, 126).

הגיליון הבא יוקדש לכל אלה.

הגיליון השישי (אוקטובר 2013) יעסוק במושג האחר.

מקורות

בורחס, ח"ל (2000). האלף. בתוך: האלף (עמ' 129-114). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ביאליק, ח"נ (1915). גילוי וכיסוי בלשון. בתוך: דברי ספרות (עמ' כד-לא). תל אביב: דביר לעם. ראו גם "פרויקט בן

יהודה": http://benyehuda.org/bialik/article02.html

קסירר, א' (תשט"ו). מסה על האדם. תל אביב: עם עובד.

דברו איתנו

צרו קשר וננחזור אליכם בהקדם.
ניתן גם לשלוח אלינו פנייה למייל: dvarim@oranim.ac.il

מה אתם רוצים לקרוא?