גליונות

גליונות דברים

סוגיות חינוך וחברה בחברה החרדית - מרץ 2024

שבר ותמורה - אוקטובר 2023

מוסף לענייני חינוך - פברואר 2023

אי וודאות - אוקטובר 2022

תיגר וציות - דצמבר 2021

על הזיכרון וחבליו - אוקטובר 2020

כבוד - אוקטובר 2019

עומס - נובמבר 2018

סולידריות ואחרים - נובמבר 2017

בריאות וחולי - ינואר 2017

גוף - נובמבר 2015

אחריות - נובמבר 2014

אחרים - אוקטובר 2013

שפה - אוקטובר 2012

זמן - נובמבר 2011

מקום - אוקטובר 2010

איפה הגבול? - נובמבר 2009

אי וודאות - אוקטובר 2008

כללי

תפריט
ראשי

גיליון מס' 3 – מקום

דבר המערכת
יעל פויס

על כריכת ספר שיריו של עלי אלון (2009) נכתב:
בַּדֶּרֶךְ בֵּין עֵדֶן לְקֹהֶלֶת
יָשַׁבְתִּי לָנוּחַ.
הֶהָיָה זֶה עַל הַר הַמּוֹרִיָּה, אוֹסֵף כֹּחַ
לִקְרָאת הָעֲקֵדָה,
הֶהָיָה זֶה בַּמִּדְבָּר בֵּין הַפְּגָרִים, בַּלַּיְלָה
בְּאַחַת הַמִּלְחָמוֹת?
(בדרך, בין עדן לקהלת, עמ' 62)

באחת הופך ספר הספרים, המשתרע מסיפור גן העדן ועד ספר חוכמתו של קהלת, למרחב מרובה אתרים וזיכרונות. לשון השירה אפשרה למשורר להקנות למיתוס, למילים, לסיפור, לזיכרון הקולקטיבי איכות פיזית של מקום, של דרך ארוכה ומפותלת בה נושא כל מקום מטען רוחני והיסטורי, וכל פרק ומזמור הם ספסל עליו אפשר לשבת, לנוח ולהרהר בניסיון החיים האישי וזיקתו לזה הלאומי. עלי אלון הופך את הסיפור למקום.

בגיליון הנוכחי אנו מבקשים לבחון את המקום ומשמעויותיו בחיינו ולדון במובניו וסמליו בעולם המחשבה, ביצירה הספרותית, דרך המבט המתבונן באמנות החזותית, דרך צוהר המחאה הפוליטית ודרך המחקר החינוכי.

גיליון שלישי של כתב העת האקדמי הרב-תחומי של אורנים רואה אור.

כתב העת, שנשא בשנתיים האחרונות את השם הזמני "אורנים", שינה שמו והוא נקרא מהיום והלאה "דברים". אחדים יאמרו שהשם סתמי, אך לא כך הוא. חתרנו אל שם שמקפל בתוכו את החושי ואת הרוחני, את מה שיש בו ממשות חומרית ואת מה שיש בו קול ומילים, את מה שהיה בעבר ואת מה שאולי יהיה בעתיד, את מה שאינו מצביע על תחום ספציפי ובו בזמן כולל את כולם. מי שוותיקים דיים בוודאי זוכרים, שאורנים הייתה שותפה להוצאת כתב עת אקדמי רב-תחומי בשם זהה לפני כמה שנים (בשותפות עם מכללות נוספות), אך קולו נדם מסיבות שונות ואנו חוזרים ומחיים אותו ומקווים לאריכות ימים.

במדור שולחן עגול אחד עשר מאמרים, מהם תשעה מחקרים ושניים בעלי אופי אישי-רשימתי. הם בוחנים את סוגיית המקום בספרות ובאמנות, דנים במשמעותו תוך התייחסות לתיאוריות פילוסופיות, בוחנים את זיקתו לזיכרון, עקירה ומאבק וחוקרים את השפעתו על למידה ותהליכים חינוכיים. המאמרים מלמדים על פניו הרבים של המושג ועל גלישות השימוש בו מתחום לתחום. הפוליטי והאמנותי משוחחים זה עם זה, הפיזי והמנטאלי משפיעים זה על זה, ותמונות העבר מחלחלות אל לבטי ההווה ומפרנסות אותו.

המדור פותח בשלושה מאמרים הבוחנים יצירות ספרותיות, כאשר כל אחד מהכותבים מדגיש היבט אחר של העיון הספרותי. במאמרו "המקום הארצישראלי בארץ הצהריים של ע. הלל על רקע שירת המקום של משוררי העליות הראשונות" דן ראובן שהם בתפיסת המקום הארצישראלי בשירתו של ע' הלל. בדיונו הוא משווה שירה זו לשירת קודמיו, המשוררים המהגרים, שהפרספקטיבה ממנה שרטטו את הארץ היא זו של המהגר ה"עולה" האידיאולוגי. ע' הלל מתייחס למרחב הארצישראלי כאל מקום חף מעומס מיתי ותעוקת היסטוריה, מרחב שיש בו זמן ומקום קונקרטיים ושיחסו אליהם הוא כיחסו הנאיבי של יליד המקום ובן המקום. ע' הלל, טוען שֹהם, מתכתב עם דור המייסדים על ברכיהם צמח, דור הענקים כביאליק, שלונסקי ואלתרמן, שעבורם היה המרחב הארצישראלי המקום הגדול בהא הידיעה, מקום שיש להם בעלות עליו מתוקפה של היסטוריה עתיקת יומין, מקום שהם מכירים דרך פעמי ההיסטוריה, אך הם חשים בו זרים.

חגי רוגני במאמרו "ארץ נוי אביונה": שירה ומקום בדיאלוג שירי בין לאה גולדברג לנתן אלתרמן" מציג דיון השוואתי בין שני שירים הקושרים בין שירה למקום: "מכורה שלי" (1951) מאת לאה גולדברג ו"פגישה לאין קץ" (1938) מאת נתן אלתרמן. רוגני בוחן את קווי הדמיון בין השירים מבחינת הקול הדובר, המוטיבים והפואטיקה ומגיע למסקנה שמתחת לקווי הדמיון חבויים דיאלוג ביקורתי שמנהלת לאה גולדברג עם הפואטיקה של אלתרמן ואמירה מעודנת בדבר זכות קיומה של פואטיקה אחרת, זו שלה. מתוך הדמיון בעיצוב 'ארץ הנוי האביונה' וזו 'הפתאומית לעד' עולים ניגודים שמפנים את תשומת הלב לייחודה של לאה גולדברג ולהתמודדותה עם השפעתו של "כוכבים בחוץ", ספר שיריו של אלתרמן, על מפת השירה העברית. העיון בעיצובו של המקום מלמד על תפיסות פואטיות של המשוררים. רוגני בוחן את המתח הפואטי בין המשוררים, מתח שנסתר מאחורי הדמיון בעיצוב המקום בשירים, ואילו שהם בוחן את המתח האידיאי כלפי מושא השירים, ארץ ישראל.

גישה שונה מקודמיה מציגה נעימה ברזל במסתה "קאמי המחבר כיוצר מעורב: שיח מתמשך עם 'הנפילה' מאת אלבר קאמי". ברזל פורשת בפני הקורא שלוש פגישות עם הנובלה "הנפילה" מאת קאמי, כאשר כל אחת מהן מתרחשת בהקשר אחר ומתוך שיח עם סוגיות אחרות. העיון בנובלה הוא מסע בירור אידיאי עצמי ופחות עיון ספרותי-פואטי. ברזל בוחנת את הנובלה לאור דמותו ההיסטורית המרתקת של המחבר, השקפותיו ומערך יחסיו עם האינטלקטואלים של התקופה ולאור שאלות שהעסיקו אותה כהיסטוריונית. מקריאה ראשונה בגיל צעיר, בתקופת ההתפקחות מהאמונה ב'אמת ההיסטורית', שבחנה את הנובלה לאור יצירותיו הקודמות של המחבר, עוברת ברזל לקריאה השנייה, שחלה כעבור כשלושים שנה, בהשפעת קורס שפיתחה ולימדה באורנים. קריאה זו התרכזה בשאלת "השופט בעל התשובה" ובאמירה הצומחת מדבריו כלפי אירופה הבורגנית השבעה שאינה מוכנה להביט ולראות את העוולות. הקריאה השלישית שחלה במועד סמוך בזמן אך רחוק מבחינה גיאוגרפית מפנה את המבט מהדמות הראשית בנובלה אליה עצמה. ברזל מציגה עצמה כקוראת שנקראת להנכיח את עצמה כנתבעת על ידי מצוקתו של קלמנס-קאמי. מסה זו בה משוחחת הכותבת, השרויה בזמן ומקום שונים בכל קריאה וקריאה, עם אותה יצירה פורשת לעינינו את תמונת התפתחותו שיח קורא-יצירה לאורך זמן.

שאלת המקום במאמרים הספרותיים פתחה בארץ ישראל הנוכחת והפיזית, עברה אל ארץ המולדת המעורפלת רווית הסמלים והמיתוסים וסגרה בהתרחקות אל מערבה של אירופה. אלא שהתרחקות זו היא רק במישור הגיאוגרפי. שכן הזעקה שזועקת הדמות החיה באמסטרדם ב"הנפילה" של קאמי נשמעת גם במחוזותינו.

המאמר הרביעי העמיד בפניי דילמה באשר לשילובו ברצף המאמרים שכן הוא משלב ומתיך יחד את הפילוסופיה, השירה וההתכוונות החינוכית. אריה קיזל מתמודד במאמרו "שירה כמרחב חינוכי אלטרנטיבי במסגרת הפילוסופיה הדיאספורית" עם תורתו של אילן גור-זאב בדבר חינוך לגלותיות, וטוען שהשירה עשויה להיות מרחב דיאספורי, בסיס להתכוונות חינוכית פורייה ויוצרת. בחלקו הראשון של המאמר סוקר קיזל את תורתו של גור-זאב ומסביר שהחינוך לגלותיות הוא הביטוי של החינוך שכנגד שעיקרו מאבק. בבסיס מאבק זה עומדת דרישה לחינוך לאהבת החיים או שלילה של הסדר הקיים וביקורת על פעולתם של מנגנוני התפעול והייצור של החינוך המנרמל. בחלקו השני של המאמר מבחין קיזל בין שירה דיאספורית, שירה גלותית ושירה המכוננת 'בית' בלשון, כאשר הוא טוען שהשירה הדיאספורית היא בעלת פוטנציאל ליצירת מרחב חשיבה 'לעומתי', פתוח ל'אחרות' ומערער 'אמתות', כלומר, מרחב חינוכי אלטרנטיבי. לעיתים מערפל גודש התיאוריות שמגייס קיזל לבניית טיעוניו את בהירות הרעיון, אך הטענה שכוחה של השירה לעורר ספק על קביעותם וקשיחותם של 'מקומות תפוסים' היא מעניינת ורצוי להמשיך ולבחון אותה לא רק לאור השיח הפילוסופי אלא גם לאור השיח של פרקטיקת ההוראה בישראל, המנכס את השירה דווקא לבניית 'בתים' לחלקנו ו'זרוּת' לאחרים.

המאמרים החמישי והשישי שייכים לתחום האומנות החזותית. חובב רשלבך יוצא במאמרו "'בנות הלוויה' – תמונת דיוקן, כמקום עם נעלם" מתיאוריית המבט של פוקו וחותר ליישם את עיקריה על אירוע בעברה של המכללה. בחלקו הראשון של המאמר פורש רשלבך לפני הקורא את ניתוחו של פוקו לתמונתו של ולאסקז 'בנות הלוויה' שבאמצעותו הוא מציב זו מול זו את תיאוריית הייצוג הקלאסית המסורתית אל מול תיאוריית הייצוג הפוסט-מודרנית. פוקו, לטענת רשלבך, עובר מפרדיגמת הראייה של העידן הקלאסי – בה ישנם קשרים קבועים – לפרדיגמת המבט, בה מכונני האמת הם: יחסי שיח ופעולה, ידע וכוח. השדה החזותי נתפס אצל פוקו כשדה-שיח, שבו יחסי כוח קודמים לאמת ולידיעה ולפיכך מכוננים אותם. בחלקו השני של המאמר מנתח רשלבך אירוע תרבותי מעברה של המכללה, בו פעלו כוחות וקולות שונים ומתנגשים, ומנסה לבאר את התופעות בעזרת תיאוריית המבט של פוקו. הניסיון להחיל את תיאוריית המבט על אירוע בודד אחד מחיי המכללה ייתפס אולי על ידי אחדים כמאולץ משהו, אך על אף זאת, יש בו להציג אירוע שטבע חותמו בזיכרון המכללתי מזווית אחרת, רחבה יותר. המקום, ייצוגו של המקום והמבט של היוצר כמו גם מבטו של המתבונן הם בעלי משמעות בשיח הכוחני הסמוי המתרחש באירועים תרבותיים מסוג זה.

במאמר השישי קושרת יעל גילעת בין המבט באמנות החזותית לבין שיח תרבותי כוחני-פוליטי, כאשר היא ממקמת את הדיון בז'אנר המפות הנופיות בעבודותיהם של אמנים ישראלים, יהודים וערבים. במאמרה, "'מפות נופיות' ושאלת הטריטוריה: דיון ביצירותיהם של אמנים עכשוויים יהודים ופלסטינים בישראל", מציגה גילעת את צמיחתו של הז'אנר ההיברידי מפות נופיות כז'אנר ביניים בין המפה הגיאוגרפית לבין הציור הנופי. מפות נופיות נותנות, לדבריה, ויזואליזציה לקונפליקט בין זהויות לאומיות ותרבויות חצויות, שמסרבות להתאים עצמן למרחבים מדומיינים של המפות הפוליטיות. ניתן לראות במפות הנופיות, לטענתה, ז'אנר בו נפגשים התיאוריה, הביקורת והיצירה. הדיון ביצירות השונות נפרש על רקע התיאוריות של תיאורטיקנים שונים משנות השמונים של המאה הקודמת ואילך, הטוענים שדימויי הנוף הם מכשיר אידיאולוגי ותצורה היסטורית. הנוף נחשף ו'חישופו' מגלה את מערכות הכוח שעיצבוהו. הנוף אינו יותר שיקוף של טבע תמים והיולי אלא מתגלה כמלאכה מורכבת שבה רבה ההסוואה וההסתרה. גילעת בוחנת את עמדת הנגד וייצוג הזהות של האמנים השונים כפי שבאים לידי ביטוי בעבודותיהם. מבחינה ביקורתית זו מעניין לבחון כיצד ייראו הנופים בשירתו של ע' הלל דרך פריזמת המבט של מי שרואים בנוף מכשיר אידיאולוגי.

קשור ולא קשור, המאמר השביעי "חאנדלה – סמל הזהות וההתנגדות הפלסטינית" של מרי תותרי וארנון מדזיני מספר את סיפור הקריקטורה של 'חאנדלה', דמות הנגד הפלסטינית של שרוליק המוכר מהקריקטורות של דוש. 'חאנדלה' הוא פרי עטו של הקריקטוריסט נאג'י אל-עלי, אחד הקריקטוריסטים החברתיים פוליטיים הבולטים והמשפיעים ביותר בעולם הערבי, שנרצח ב-1987. חאנדלה הוא שם דמותו המצוירת של ילד פלסטיני פליט, המתבונן מהצד בעוולות הנעשות לעמו, דמות שהפכה להיות האייקון של המאבק הפלסטיני לעצמאות וחלק מהאיקונוגרפיה הפלסטינית. במאמר פורשים הכותבים את קורות חייו של נאג'י אל-עלי ומפעלו הקריקטוריסטי ולאחר מכן מתמקדים בדמות היותר מפורסמת מבין דמויותיו, זו של חאנדלה. הכותבים טוענים ששנים רבות לאחר הירצחו של נאג'י אל-עלי דמותו של חאנדלה נראית בכל רחבי הגדה המערבית ורצועת עזה, מצוירת על קירות בתים ועל גדר ההפרדה. עשרות אתרי אינטרנט מלמדים את מורשתו, אתרי פייסבוק מסבירים כיצד לצייר את דמותו. צעירים רבים עונדים שרשרות עם מדליון של חאנדלה או קעקוע של חאנדלה כסמל להתנגדות למציאות בה הם חיים. סכסוך טריטוריאלי מקומי הביא שני קריקטוריסטים משני עבריו של מתרס הסכסוך ליצור דמות המזוהה עם העם אליו הם משתייכים. מעניין להשוות בין שרוליק לחאנדלה, אם כי זה בוודאי נושא למאמר מרתק אחר.

ואם בסיפורי מקום אנו עוסקים, מרחיבה הרשימה של משה שנר את התמונה ומותירה הרהורים על 'צחוק הגורל' בצד תובנות על עומק המורכבות של המצב הפוליטי-האנושי בו אנו מנתבים חיינו. בפתיחת רשימתו "סיפורי עץ התות – שני סיפורי מקום האחוזים זה בזה" מציין שנר ש"לזהותו של אדם ממדים רבים – אחד, מהותי שבהם, הנו המקום בו הוא גדל ו'סיפורי המקום' אתם הוא חי". שנר מספר כיצד עבודה של בתו, במסגרת לימודי ההיסטוריה, הביאה לחשיפת סיפורו של הכפר הערבי אל-סומיריה, שבסמוך לקיבוץ לוחמי הגטאות, קיבוצו של שנר, ולהתכתבות בין אחד מפליטי הכפר, שעזבו כילד, והיום חי בארה"ב, לבין הילדה הישראלית, שנולדה על אדמת כפרו החרב. במקביל ובסמיכות זמנים פורש שנר סיפור על מכתב שהגיע אליו מפולין, מאדם שחי על אדמת הולדתה של אמו, ושהחליט לחקור את עברו של מקום מגוריו החדש. ההקבלה בין שני הסיפורים מעמידה זה מול זה את הפליט היהודי שבנה לעצמו בית בארץ ישראל ובתהליך זה הפך חלק מיושביה הפלסטינים של הארץ לפליטים בארצות נכר ואת הפליט הפלסטיני הדורש את אשר נלקח ממנו. פליטות ואחיזה בקרקע משמשים בערבוביה בסיפורה של משפחת שנר. הסיפור מסתיים בשאלות קשות; "פליטות היא אסון אנושי בלא קשר לסיבתו. אין פליטות קלה. הפליטים מכאן והפליטים מכאן שואלים את עצמם מהי זהותם, להיכן הם שייכים והיכן היא נחלת אבותיהם? האם ניתן להשיב גזילה היסטורית לבעליה?" והרשימה נחתמת באמירה שיש בה שביב תקווה על גמגומי דיאלוגים שנפתחו בין הכותב לנכדיהם של מגורשי הכפר אל-סומיריה.

שלושת המאמרים החותמים את הפרק "שולחן עגול" בוחנים את הזיקות בין מקום, כלומר, הסביבה הלימודית, לבין תהליכים חינוכיים שונים.

אילה צור ממקדת את תשומת לבנו לזיקה שבין עיצוב בית הספר כמקום לבין עמדותיו של המעצב כלפי בית הספר. מאמרה "בית ספר כמקום: חקירת החוויה הבית ספרית של תלמידים בגישה פנומנולוגית" מציע גישה מעניינת להבנת יחסם של בני נוער אל בית הספר שלהם. גישה זו נשענת על תורתו של מרלו-פונטי שגרס כי תפיסת האדם את העולם, ובכלל זה את החלל, היא בהכרח סובייקטיבית, הוליסטית, ומושפעת מידע קודם. האדם מכיר את העולם דרך המפגש הקונקרטי שבין גופו לבין החלל. במאמרה מביאה צור דוגמה מפורטת לגישה זו ולניתוח תוצריה. אנו נפגשים עם תלמידה אחת הנותנת מבע לבית הספר האידיאלי שלה באופן חזותי, על ידי שרטוט מפת בית הספר, ובאופן מילולי. צור מציעה לראות בגישה המתוארת במאמר דרך להרחבת השיח בין כל השותפים לקהילת בית הספר, שיח שמתחיל מעיצוב המקום הפיזי ומתרחב אל התובנות המשתמעות מהעיצובים השונים.

שאלת המקום מתרחבת במאמרה של אורלי סלע לשאלת הפעילות והנוכחות הפיזית בקבוצה הלומדת אל מול הפעילות והנוכחות בסביבה וירטואלית. כותרתו של המאמר "מקום לא אכזב: האם יכול 'מקום' וירטואלי להחליף או להעשיר מקום פיזי?" כבר מרמזת על גישתה של סלע – הסביבה הווירטואלית אינה מאכזבת, על אף מגבלותיה. המאמר מסכם מחקר שערכה סלע על הקורסים שלה עצמה, בהם ליוותה את התנסותן של מורות בראשית דרכן המקצועית בסיועו של פורום מקוון. לאחר הצגת הספרות העוסקת בנושא מתארת סלע את מחקרה ואת מתודת הניתוח של התגובות בפורום. הממצאים מעלים יחס כללי חיובי כלפי הפעילות בפורום והגישה החיובית חזקה במיוחד כלפי המאפיינים החברתיים של סביבה זו. היגדים רבים מאד התייחסו אל המקום המקוון כמעודד תקשורת בין-אישית ועבודה שיתופית וכשליש מהמורות מצאו שהפורום הוא מקום לשיתוף, לקבלה ולתמיכה בעמיתים.

המאמר האחד עשר והאחרון מציג סקירה של מחקרים שונים שבדקו את הזיקה בין הסביבה הלימודית לבין תהליכי למידה. עינת ליכטינגר במאמרה "השפעתה של הסביבה הלימודית על תהליכי ויסות עצמי ומוטיבציה של תלמידים" מתייחסת אל סביבת הלמידה כאחד הגורמים המעכבים או מקדמים התנהגויות של ויסות עצמי בלמידה. סביבת למידה במובנה הרחב היא החברה והתרבות של התלמיד הכוללת בתוכה את הקהילה בתוכה הוא חי ואת בית הספר. במובנה הצר יותר הסביבה היא הכיתה בה ניתנה המשימה והשותפים ללמידה, המורה והתלמידים האחרים. המחקר כבר עמד על השפעתם של מאפיינים אישיותיים על תהליכי ויסות עצמי של תלמידים, וחשיבותם של המחקרים עליהם מדווח המאמר טמונה בחקר השפעתה של הסביבה הלימודית על מכוונות זו. המאפיינים של סביבת הלמידה משפיעים, לטענתה של ליכטינגר, על הדרך שבה התלמיד מציב מטרות ועל תהליכי הוויסות שלו. לגורמים הסביבתיים, כמו, למשל, לסיטואציה הכיתתית, יש השפעה משמעותית על המטרות, שהתלמיד בוחר לעצמו ויש בכוחה להחליש הבדלים אישיים ולשנות דפוסי התנהגות. מהמחקרים השונים עולה שגורמים כמו מידת האוטונומיה הניתנת ללומד, סוג המשימה, כמו גם הסטנדרטים להערכה משפיעים על אוריינטציות מוטיבציוניות ותהליכי ויסות עצמי של הלומדים.

במבט כולל, מושג המקום, המאחד לגיליון אחד את כל אחד עשר המאמרים, זוכה להארה מנקודות תצפית מגוונות. המקום אינו אף פעם רק נקודת ציון על מפה או מרחב פיזי גרידא. הוא תמיד מהות מעוצבת בידי אדם. המקום מאייך, מאפיין ומסמל את עולמו, זהותו ותפיסתו של האדם, והאופן בו בוחר האדם להתייחס לנוף, לכוננו או לתארו מעידים עליו עצמו. מבחינה זו שאלת העיצוב של המקום, שאלת ההתבוננות בו ושאלת השפעתו מפנה את הזרקור אל הבנת האדם עצמו. המקום בו גדל אדם, המקום בו הוא קורא, המרחב בו הוא לומד, החלל בו הוא חושב, האופן בו הוא מתאר, הדרך בה הוא מוחה ומתנגד, המקום שהוא יוצר והמקום שהוא זוכר, כל אלה מעידים עליו עצמו.

את ההתבוננות במושג המקום סוגרים שני המחקרים שבמדור מחקרי שדה, מחקרים שנערכו בסיוע הרשות למחקר באורנים ומפנים את זרקור המחקר למכללה פנימה תוך השוואה לאוכלוסיות אחרות. שניהם עוסקים באוכלוסיה הערבית שלומדת במכללה ובוחנים את אורנים כמקום בו לומדים יחדיו יהודים וערבים. במחקר האחד, עמדות פרחי הוראה ישראלים (יהודים וערבים) לגבי מגדר ומתמטיקה, מחקרם של דויד מיטלברג ושותפתו הלן ג' פורגז, נבחנו עמדות פרחי הוראה באורנים כלפי מתמטיקה מתוך רצון לבחון תפיסות מגדריות של סטודנטים ערבים ויהודים וכדי לבדוק אם יש הבדלים מגדריים בכל קבוצה אתנית. הממצאים מעידים כי על אף העמדות אודות היות המתמטיקה תחום ניטראלי, יש ממדים בהם נמצאו הבדלים בתפיסות סטראוטיפיות מגדריות בקרב פרחי הוראה יהודים וערבים גם יחד.

מחקרה של מרי תותרי צורכי סטודנטים ערבים במכללה להוראה ומידת קליטתם בה בוחן את השתלבותם של הסטודנטים הערבים באורנים. המחקר מעלה שרוב הסטודנטים הערבים במכללת אורנים נתקלים בבעיות המקשות עליהם להסתגל בה מבחינה אקדמית וחברתית. בעיות אלה קיימות בעיקר בתחומים הלימודי והחברתי-תרבותי. רבים מהנשאלים דווחו שעיקר קשייהם באים לידי ביטוי בשנה הראשונה ללימודיהם, בראש ובראשונה בשל קשיי שפה. ממצאי המחקר מעלים שעל אף הקשיים הרבים רוב הסטודנטים הערבים אינם פונים למערכי הסיוע הקיימים במכללה. השירות היחיד אליו פונים חלק מהסטודנטים הוא מרכז ההדרכה והייעוץ בכתיבת עבודות עיוניות. חלק גדול מהסטודנטים כלל אינם יודעים על קיום מערכי סיוע במכללה ולכן אינם פונים לאף גורם בתוך המכללה. המחקר מעלה ממצאים מעניינים גם לגבי מערכת הקשרים החברתיים בין ערבים ליהודים במכללה.

כדרכנו, במדור "סקירת ספרים משלנו" נסקרים ספרים פרי כתיבתם של אנשי סגל אורנים, והפעם עשרה ספרים שראו אור השנה. כמו כן, אנו מפרסמים תגובה קצרה לאחת הסקירות שפורסמו בגיליון מספר 2.

במדור "ביכורי עבודות גמר" מוצגים תקציריהן של עבודות גמר יישומיות מצטיינות, פרי כתיבתם של מוסמכי התואר השני במכללה.

אנו מקווים שהקריאה במדורי הגיליון תעורר מחשבה, סקרנות ועניין.

דברו איתנו

צרו קשר וננחזור אליכם בהקדם.
ניתן גם לשלוח אלינו פנייה למייל: dvarim@oranim.ac.il

מה אתם רוצים לקרוא?