פלורליזם זה דבר טוב. פלגנות זה דבר רע. נדמה ששתי האמירות הללו מקובלות על כל מי שאמון על חברה דמוקרטית. אבל מה בעצם מפריד בין פלורליזם לפלגנות? הרי בשני המקרים מדובר בחברה שיש בה ריבוי של תפיסות פוליטיות, מוסריות, דתיות, תרבותיות; תפיסות שלא מעט פעמים מוצאות עצמן סותרות זו את זו. אולי מה שמבחין ביניהן הוא שחברה פלורליסטית היא חברה שמצליחה למצוא לעצמה בתוך הריבוי מנגנונים פוליטיים, נורמות הידברות, טקסטים מכוננים (חוקה למשל) שמאפשרים לה להגיע להסכמות בין חבריה, זאת מבלי לוותר על הריבוי. מנגנונים שבבסיסם יש פשרה, הוגנות, ויתור הדדי, סובלנות, כבוד הדדי, שותפות הדדית. פלגנות לעומת זאת היא סירוב לקבל מנגנונים אלו. יתרה מזו, פלורליזם נאבק על עמדה מסוימת, פלגנות מלווה בהפיכת האחר עצמו, כפרסונה, לשעיר לעזאזל ואף לאיום קיומי, ובכך הפלגנות הופכת את המאבק מענייני לשאלה של שרידות קיומית.
נדמה שהמעבר מפלורליזם לפלגנות קשור גם בפרסונליזציה הגוברת בחיינו. זה בוודאי מתקיים במישור הפוליטי, שם אם פעם הבחירות היו אידיאולוגיות בעיקרן, הן הפכו להיות פרסונליות במוצהר, אנחנו מצביעים עבור אדם ועבור היכולת שלנו להזדהות עימו רגשית. זה נמשך גם אל תרבות ה"פוסטים" והרשתות החברתיות בכלל, שבה אנו מנסים למחוק את עמדת האחר דרך מחיקת האחר עצמו. מעבר זה אל המישור הרגשי, כמו גם הזיהוי של הפוליטיקה עם הזהות העצמית, הפכו את המרחב לשדה שבו זהות אחת נתפסת כמאיימת על שכנתה ויצרו דימוי של משחק סכום אפס שבו יש מקום רק למנצחים. כך קורה שהמנגנונים הרציונליים-ליברליים שהוזכרו לעיל – פשרה, הוגנות, ויתור הדדי, סובלנות, כבוד הדדי, שותפות הדדית, משא הדדי – הפכו ללא יותר ממיתוס ליברלי נשכח.
מלחמת השבעה באוקטובר חשפה את העם להשלכות הקיומיות של חברה מפולגת, או כפי שהדבר קיבל את המטונימיה "שיח השישה באוקטובר". לרגע רבים בתוכנו נשבעו שהינה אנו נסוגים משיח זה לטובת שיח של לאחר השבעה באוקטובר, שיח של אחדות או לפחות פלורליזם. אלא שככל שעובר הזמן מגמות הפילוג שהיו קודם חוזרות וצפות אל פני השיח הישראלי: ההפיכה המשפטית, שיח השנאה ברשתות, תאוריות הקונספירציה החתרניות, הניצול הפוליטי של הממסד את האירוע, חוסר האונים של מערכות החוק והמשפט, המתקפה עליהן ועל רשויות ממלכתיות אחרות – מתקפה שעניינה השמדת האחר גם במחיר השמדת העצמי.
מערכת החינוך, בניסיון שלה להתמודד עם הפלגנות בחברה הישראלית, מפעילה מנגנונים נאיביים או מניפולטיביים, כמו הניסיון לנטרל כניסה של גופים פוליטיים מבוקרים אל המערכת וההימנעות משיח פוליטי בכיתות לטובת ערך מדומה של ניטרליות. אלא שאם בעבר היה איזשהו היגיון פרקטי במניעת החשיפה לפוליטי בחינוך, הרי בעידן חברת המידע הדיגיטלית, בעידן הרשתות, שבו כולנו עטופים ב"מידע" ובכלל זה התלמידים, מדיניות הניטרליות הופכת למדיניות של הפקרה בפועל. התלמידים נחשפים למידע לא מבוקר על כלל נגזרותיו השליליות (פייק-ניוז, דיסאינפורמציה, תאוריות קונספירציה, שיח שנאה). החינוך, שתפקידו לעסוק בנורמות ערכיות – "מה ראוי שישלוט בשיח החברתי" – מאבד את מקומו המאזן לטובת השיח הציבורי הלא מבוקר.
גליון 17ב עוסק באופן שבו החינוך מתמודד, ואולי לא, עם מגמת הפלגנות בחברה הישראלית. רונה ברנס, במאמרה הרצל והמצאת האליטה הדמוקרטית היהודית המודרנית, עוסקת באופן שבו מתפקדות האליטות בחזונו של חוזה המדינה תיאודור הרצל. מוסד האליטות מהווה במאמרה מעין מתווך מרסן לנטייה לדמוקרטיזציה פשטנית של החברה, בין היותה של המדינה תנועת המונים פוליטית, לבין היותה מגלמת בערכיה שאיפה לנורמות של הראוי ולא לנורמות תיאוריות של המצוי.
מערכת החינוך הישראלית לא אימצה בעיקרה את חזונו החינוכי של הרצל בדבר מעורבות ערכית, ולמעשה מציעה מדיניות של הימנעות מדיון פוליטי בכיתה. דווקא לנוכח הימנעות זו סיגל אופנהיים שחר ועינב עמרם אשרוב, במאמרן חינוך פוליטי בישראל: מהשתקה ודה-לגיטימציה להתנגדות, מחאה ואקטיביזם בקרב צעירי וצעירות דור ה-Z, שואלות מה מניע צעירים להשתתף בהפגנות נגד ההפיכה המשפטית טרום השבעה באוקטובר ולאחר השבעה באוקטובר. במחקר איכותני הן מציעות לנו מפגש עם המוטיבציות שעומדות ביסוד פעילותם של צעירים אלו, ומתוך כך מבקשות להבין עד כמה חיונית פעילות ציבורית בחינוך האזרחי של תלמידים.
אביב כהן, בנייר עמדה: לחקור חינוך אזרחי דמוקרטי בעיתות מלחמה, ממשיך את הדיון במקומה החינוכי של המלחמה, אך לא מהזווית של התלמידים אלא מזו של החוקרים. כהן בוחן עד כמה המלחמה הופכת לגורם מחקרי משתק, ועד כמה דווקא נוכחותה של זו מחייבת שבירה של ההביטוס האקדמי הלא מעורב, המרוחק. עד כמה דווקא עת מלחמה היא זו שדורשת ריסון מגמות אנטי-דמוקרטיות בחינוך לטובת שיח ויצירת פרקטיקות חינוכיות מתאימות ומותאמות.
מקומה המרכזי של הפרקטיקה החינוכית הנכונה לניהול שיח פוליטי בכיתה הוא גם מרכז דיונם של קרן קטקו-איילי, אדר כהן וניר מיכאלי במאמרם יישום חינוך פוליטי בזמן משבר לאומי: מודל REACT. במעין סגירת מעגל עם השאיפה האליטיסית המופיעה אצל ברנס – ולו במובן של ביקורתיות, עם החשיבות של הפרקטיקות החינוכיות המותאמות לרוח הזמן אצל אביב כהן, ועם החיוניות שבאקטיביזם הפוליטי כרכיב בחינוך אזרחי כפי שדנות בו אופנהיים שחר ועמרם אשרוב, הם מציעים מודל מכליל לכל זה. המודל, אותו הם מכנים REACT, מתבסס על חמש הלבנים הבאות: זיהוי רגשות, העשרת ידע רלוונטי, אתגור וחשיבה ביקורתית, קביעת עמדה, וטיפוח פעולה לשינוי חברתי.
מחקרם של קטקו-איילי, כהן ומיכאלי מזהה את הרגשות כלבנה ראשונה במודל. שאלת השנאה כרגש פוליטי מוביל היא גם זו שעומדת במרכז הריאיון שערכנו עם חוקר השנאה, עירן הלפרין. ריאיון זה נערך בעיקר בעקבות ספרו האחרון: אזהרת שוליים (2024). הספר עוסק בשנאה ובהשלכותיה הפוליטיות על החברה הישראלית, אבל גם מציע תקווה להתמודדות איתה, תקווה שנעוצה בעיקרה בחינוך. בספרו דן הלפרין באופן שבו מה שמניע חשיבה פוליטית הוא לא האינטרס הקר והרציונלי, כמו שהיינו אינטואיטיבית משערים, אלא רגשות ובעיקר שנאה. הלפרין עוסק בספרו במקורותיו של רגש זה, האינטרס ה"חיובי" שבו והמשיכה שלנו אליו, הדטרמניזם הרך שכרוך בידיעה שכולנו נוטים לשנאה, הכוח המיוחד והמסוכן שיש לרגש השנאה על רגשות אחרים, ולבסוף האופן שבו לדעתו יש להתמודד עם השלכותיו ולווסת אותו.
סערת הפילוג בחברה הישראלית אינה עומדת להיעלם, היא מעמידה את כולנו בתוך שאלות כגון על מה לוותר? האם ראוי לוותר? האם ניתן לאורך זמן לחיות, ואיך לחיות, בתוך חברה מפולגת? איך חוזרים, אם אפשר, מפלגנות לפלורליזם? ומה זה אומר לצאת מנצח מתוך מאבק בחברה מפולגת? מתי ניצחון כזה הוא ניצחון פירוס ומתי הוא החלמה ממחלה?
קריאה מהנה!
קובי אסולין, יעל פויס וליאורה גולדמן – עורכים