גיליון הסתיו של תשפ"ה (17א), עוסק במתח שבין אילמות לאלימות ובמופעיהן בתחומים
שונים בחיינו. כאשר בחרנו בנושא לפני חודשים רבים לא יכולנו לחזות את עוצמת אלימותה של התקופה שבה אנו מצויים כיום. המתח הנורא בין היעדר מילים, אשר מסוגלות לתאר את פריעת סדרי החיים, לבין האלימות הנחווית יום יום, מלווה אותנו ביתר שאת מאז השבעה באוקטובר 2023.
אילמות ואלימות ביחסים שבין אדם לסביבתו ובין אדם לזולתו מוכרים היטב ולא החלו בסתיו של השנה שעברה. על אף זאת, רובנו חשים בהתעצמות והתגברות האלימות בחיינו. באווירה זו מתרבים מעשי רצח ופגיעה באזרחים במאבקי העולם התחתון וגוברת האלימות במשפחה.
כמו בגיליונות הקודמים של דברים אנו מציעים אסופת מאמרים אקדמיים שדנים במושגים שבלב הגיליון מנקודות מבט שונות, אבל לא יכולנו שלא לפתוח ביצירה ספרותית כדי לבטא נאמנה את הפחד ואת החוויה הקולקטיבית שמקופלת בהם. בחרנו בשיר של טל ניצן (מתוך הספר אטלנטיס, 2019) בתקווה שהמבט האינטלקטואלי ילווה בחוויה רגשית.
כדרכם של מחקרים אקדמיים, מאמרי הגיליון אינם יכולים לשפוך אור על המבעבע, הרוטט והמתהווה כעת. בעה מבין מאמרי הגיליון עוסקים באלימות במשפחה ובאלימות מגדרית מנקודות מוצא שונות. שלושה אחרים, שבהם נפתח הגיליון, מציגים מחקרים בתחומים אחרים.
שני המאמרים הראשונים מציגים מחקרים שיש להם זיקה ברורה לאירועי השנה האחרונה. האחד הוא מאמרו של ירון ג'אן דומייה רועשת: אזעקה, צפירת דומייה ולידתה של תרבות הנצחה אקוסטית ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, הבוחן את מנהג הצפירה כביטוי זיכרון ציבורי, זיקותיו לצפירות אחרות ולהתפתחות הטכנולוגיה. יש שניות מובנית, לדעת ג'אן, מעצם הרעיון שכדי להשיג דומייה פנימית נכפה על קהל השומעים רעש בלתי נעים בדמות צפירה . ג'אן טוען כי העובדה שאותו מכשיר אקוסטי משמש בה בעת להתרעה בשעת מלחמה ולהנצחה בעיתות שלום יוצרת חיבור שמיעתי והיסטורי רב עוצמה בין סכנות העבר ואתגרי תקומת ישראל בהווה . עינת שושן-רפאלי שואלת במחקרה כיצד הגיבו ארגוני הנשים בישראל לאירועי השבעה באוקטובר. זה הוא מחקר שהתבצע זמן קצר לאחר אוקטובר 2023 ועל כן אינו כולל ממצאים שפורסמו במהלך החודשים האחרונים. המאמר קולות הנשים: האלימות המגדרית במלחמת "חרבות ברזל" ופעילות ארגוני הנשים בישראל מתבסס על ראיונות עם נשים מובילות בארגוני הנשים בישראל. מניתוח דבריהן החוקרת מגיעה לתובנה שלארגוני הנשים לא הייתה יכולת להתמודד עם אלימותן והיקפן של הפגיעות המיניות שנגרמו עם פרוץ המלחמה. עיקר כוחם התבטא, לטענתה, בהעלאת הנושא למודעות ולסדר היום כדי להביא להכרה בינלאומית וכדי להניע גופים שלטוניים להציע מענה לנפגעות ולנפגעים.
במרכז מאמרה של תהילה גאדו, מנגנון השידוך החרדי בעיני נשים שהתגרשו בעקבות נישואים אלימים, עומדים היחסים בין בני זוג שהשתדכו באמצעות שידוך במגזר החרדי. מחקרה בחן את השאלה האם שיטת השידוך החרדית וההיכרות הקצרה והמתוּוֶׁכֶׁת בין בני הזוג מאפשרים זיהוי מוקדם של נורות אזהרה מפני קשר לא מיטיב פוטנציאלי, במטרה למנוע כניסה אליו. המחקר נשען על ראיונות עם נשים חרדיות, שהתגרשו בעקבות אלימות, שהביעו דעתן על החיוב והשלילה במנגנון השידוך החרדי. המרואיינות ראו את החיוב בעצם קיומו של מנהג השידוך, אך ידעו להצביע על מרכיבים שונים בו שראוי לשנותם כדי לצמצם מקרים של זוגיות אלימה.
שונה מקודמיו ופונה לתחום מחקרי שנדחק לשוליים באווירת ימינו, הוא מאמרו של אריאל צֹבל, מושגים המציינים חולשה חברתית מוחלטת. מאמרו מפנה את הזרקור אל השפה שבה אנו משתמשים כדי לתאר מערכות יחסים של חולשה חברתית מוחלטת . הטענה המרכזית במאמר זה היא שחולשה חברתית מוחלטת היא מצב הפוקד בני אדם וגם חיות ממינים רבים אחרים, אך המשגת מצבן המוחלש של חיות היא אתגר גדול יותר, כי הלשון המקובלת לתיאור חיות ויחסי אדם-חיה מגויסת באופן גורף כאמצעי להדרת החיות מתחומי המחשבה החברתית. למעשה השפה שמדירה את החיה מהחברתי-מוסרי מאפשרת לנו להסתתר מאחריות מוסרית, ובאופן דומה שיקום השפה הוא שיקומו של היחס המוסרי לחיות ולסביבה.
חמשת המאמרים הבאים בוחנים ביטויי אילמות ואלימות בספרות וכיצד עיצובם בונה חוויה ומשמעות.
מאמרה של אילנה אלקד-להמן ז"ל, שיבה הביתה בין אילמות לאלימות בראי הסיפור "אבן זיכרון ברחוב מאציני" מאת ג'ורג'ו בסאני, בוחן באמצעות המונחים אילמות ואלימות סיפור המספר על שיבה של נער בן 16 לביתו ולעירו, פרארה, בתום מלחמת העולם השנייה. סיפור השיבה הביתה צופן בחובו, לטענת הכותבת, מתח בין דיבור ואילמות בעקבות האלימות של ימי המלחמה ואחריה – מה ניתן לומר ולחשוף כחלוף המלחמה ומה עדיף שיישאר שתוק, כדי לא לעורר מחדש התנגדות ואלימות.
שלושת המאמרים הבאים מפנים מבט חוקר אל שירה הנותנת מבע ליחסים אלימים במשפחה או בין נשים וגברים. ענבר רווה וטל מנחם מתייחסות לספר השירה אמא (עם עובד, 2016) מאת רונית בכר שחר. במאמרן הקשר ההרסני: אלימות הורית, השתקה ושבירתה בשירת רונית בכר שחר הן מתחקות אחר המנגנונים המורכבים המשמשים ביחסי האם ניצולת השואה והבת הדוברת; מנגנונים הכוללים אלימות, ניסיונות השתקה, ומרד כנגדם . האם מוצגת בספר שירים זה כדמות מסרסת ומזיקה והבת, בשפתה השירית המיוחדת, מעידה על
ילדותה בצילה של אם זו. המאמר ״מה שֶׁלֹּא צָרַחְתִּי״: על אילמות, אלימות ואינטרטקסטואליות, מאת גוני בן-ישראל קסוטו וברק אוירבך, בוחן באמצעות המושג אינטרטקסטואליות את השירים "קומי לכי" מאת דנה ברגר (ימים צפופים, 2017) ו"שירת דבורה״ מאת נטעלי בראון (להרוג ולנשום, 2006). שני השירים מציבים במרכזם אישה שחוותה אקט של אלימות פיזית, ונעה בין רצון למלל את החוויה הטראומטית לבין האינסטינקט להסתיר. המאמר מתחקה אחר הדיאלוג עם התשתית המקראית בשני השירים כדרך לומר את מה שלא ניתן להיאמר במילים גלויות, או כדי לתקן את החוויה הטראומטית המקראית והאקטואלית. סמדר פלק-פרץ במאמרה עין הדומיה: ייצוגי אילמות ואלימות בשירים נבחרים מאת צביה ליטבסקי, מציעה קריאה צמודה בשירים נבחרים של המשוררת צביה ליטבסקי מתוך ספר שיריה עין הדומיה (כרמל, 2021). המאמר מתמקד בזיקה בין האלימות המתקשרת לגילוי עריות שעברה המשוררת בילדותה לבין קשר השתיקה וההימנעות מדיבור על החוויות
הקשות . המבע השירי הוא מעין אפשרות לבטא את חביון הנפש האילם.
מאמרה של גילה דנינו-יונה, מגדר בין אילמות לאלימות בספרות ילדים ישראלית, מרחיב ומוסיף על מחקריה של הכותבת לגבי היבטים מגדריים בספרות ילדים בישראל. לטענתה של דנינו-יונה ההבדל בין אלימות לאילמות בספרי הילדים נעוץ במגדר ונובע מההבניה החברתית ומהסוציאליזציה המגדרית המשתקפת בספרי הילדים כביטוי לנורמות החברתיות ביחס לאלימות . עוד עולה כי הסוציאליזציה המגדרית מעודדת בנות לאילמות, להתנהגות פסיבית שמפגינה חולשה וחוסר אונים, לעומת בנים שמובנים להתנהגות תוקפנית ואלימה.
המאמר הסוגר גיליון זה, אוטוארטוגרפיה – "קול באישה ער בה": על אלימות ואילמות בתהליכי הסמלה מאת נורית יעקבס צדרבוים, הוא מעין יומן מסע אומנותי אשר עוקב אחר התפתחותה של יצירת אומנות של הכותבת לאורך עשור, בזיקה לתמורות הזמן, השתנות במת התצוגה והתפתחות היוצרת. המאמר מציג את הקשר בין אומנות, אלימות ואילמות, באמצעות חקר מקרה, שכן האומנות הוויזואלית, הנתפסת כדוממת בדרך כלל, יכולה להביע צעקה גדולה. העיון במסע שעברה היצירה מעלה תובנות חדשות לגבי האופנים שבהם האומנות יכולה לשמש אמצעי להבנה עמוקה יותר של אלימות ואילמות.
אנו מזמינים אתכם הקוראים לעיין בגיליון השלם, הכולל יצירות אומנות מעניינות המתכתבות באופנים שונים עם המאמרים, או להתמקד במאמרים המעניינים אתכם. נייחל שאלימותה של התקופה שבה אנו מצויים תדעך תחדל ללוות אותנו.
קריאה מהנה!
יעל פויס, ליאורה גולדמן וקובי אסולין – עורכים