גליונות

גליונות דברים

סוגיות חינוך וחברה בחברה החרדית - מרץ 2024

שבר ותמורה - אוקטובר 2023

מוסף לענייני חינוך - פברואר 2023

אי וודאות - אוקטובר 2022

תיגר וציות - דצמבר 2021

על הזיכרון וחבליו - אוקטובר 2020

כבוד - אוקטובר 2019

עומס - נובמבר 2018

סולידריות ואחרים - נובמבר 2017

בריאות וחולי - ינואר 2017

גוף - נובמבר 2015

אחריות - נובמבר 2014

אחרים - אוקטובר 2013

שפה - אוקטובר 2012

זמן - נובמבר 2011

מקום - אוקטובר 2010

איפה הגבול? - נובמבר 2009

אי וודאות - אוקטובר 2008

כללי

תפריט
ראשי

גיליון מס' 15 – אי וודאות

קוראים יקרים,

הגיליון שלפניכם דן בהיבטים שונים של אי-ודאות כמצב תודעה, כתחושה מפעמת וכהוויית קיום. הגיליון מכיל חמישה-עשר מאמרים, שלוש מסות ומונולוג. בינות למאמרים תמצאו ארבעה שירים וחמישה דפי איורים, שבאמצעותם ביקשנו להרחיב את החוויה וההתבוננות האישית באי-ודאות.

נושאו של גיליון 15 נבחר בעיצומו של גל הקורונה הראשון (אוקטובר 2020). במהלך תקופה ארוכה חווינו תחושה של היעדר שליטה על חיינו במובן הבסיסי ביותר; שלילה של חירויות יסוד, מידע מהימן ושירותיות. חווינו גם אובדן אמון בהתנהלות המערכות המנהלות את חיינו. בשל כל אלה בחרנו בנושא אי-ודאות. ידענו שאנו בוחרים כותרת זהה לזו של הגיליון הראשון של כתב העת, שיצא לאור באוקטובר 2008. עיון בו מלמד שמחברי המאמרים נקטו אז עמדה המתבוננת מבחוץ במופעי אי-הוודאות למרות ההבחנה במרכזיותה. הפעם הזאת ניכר שהמאמרים והמסות נכתבו מהמיית ליבם של הכותבים ומתוך תחושת דחיפות, שבגיליון זה בולטת במיוחד אצל אנשי החינוך.

את הגיליון פותח מאמרו הפילוסופי של אבנר כהן, הטוען ש"אי-הוודאות עלולה להתגלות בשני שדות נפרדים: בשדה של הפעילות הפרקטית, ובשדה של החשיבה התאורטית". בעוד החשיבה התאורטית מתחילה את פעילותה בעקבות התגלותה של אי-ודאות; כלומר נוכח "הופעתו של ניגוד בין הסדר וההיגיון הספציפיים שהחשיבה הניחה לגבי מערכת כלשהי…", הרי אופייה של אי-הוודאות לגבי הפעילות הפרקטית זקוקה דווקא ל"ודאות בנוגע לזהותו ולמהותו של המוצר הספציפי". מכאן שבפעילות זו "יש להתייחס אל אי-הוודאות לא רק על פי התגובה הרגשית כלפיה, אלא גם, ואולי אף בעיקר, לפי תוצאותיה". בהמשכו של המאמר מנתח כהן בין השאר את היתכנותה של הפעילות הפרקטית למרות נוכחותה הקבועה של אי-הוודאות הקיומית בהוויה היומיומית. על כן "ההכרה במעמדה האופציונלי של תפיסת המציאות שקולה להכרה באי-הוודאות של תפיסה זו. אבל הכרה זו אינה ניתנת להשגה בפעילות הפרקטית, אלא רק ברפלקציה שעורכת החשיבה התאורטית". נדמה לי שבשל מורכבותו של המאמר נכון יהיה לקרוא אותו גם לאחר סיום הקריאה בכל מאמרי הגיליון.

מאמרה של דנה קפלן עוסק בחשיבה הפרקטית באי-ודאות במסגרת התפיסה הניאו-ליברלית באמצעות דיון מעמיק בספר צילומים אומנותי בשם Israeli Girls (2014). אחת ממסקנותיה היא ש"סובייקטים יזמיים חייבים להפוך אי-ודאות עתידית לצורת קיום יציבה פחות או יותר". יתר על כן, "עבודת היופי, או כפי שכיניתי אותה כאן, היזמות האסתטית, מצביעה לא רק על מי שאנחנו ועל היופי הנתון שלנו, אלא גם על היכולת העתידית שלנו להיות יותר ממה שאנחנו היום". ברור שיצירתה של אשליה זו היא מעניינה של התפיסה הניאו-ליברלית. אומר שגם לגבי מאמרה תקפה המלצתי באשר ליתרונה של קריאה חוזרת. ארשה לעצמי לומר שמאמריהם של כהן וקפלן יוצרים מצע רעיוני ואתי למשכנם התמתי של המאמרים, האיורים והשירים המקובצים בגיליון זה.

ממקבץ המאמרים בשדה החינוך בתקופת הקורונה ברור ונהיר שמורים, בעלי תפקידים, יועצות ומנהלות, נדרשו לפעול תוך כדי שהם חווים על בשרם את המשבר ותחושת הכאוס, במצב של חרדה בריאותית וחשש מההשלכות החברתיות על כל באי בית הספר (ראו, דקלה וייצמן מן ויערה הרמלין פיין). יוליה שיין וסמדר בן אשר מכנות זאת "מציאות טראומטית משותפת". אומנם הן מייחדות המשגה זו להוויה המפרקת את אי-הסימטריה הקיימת במהלך הטיפול ביחסי מטפל-מטופל. אך כלל המאמרים בגיליון בתחום החינוך, המתייחסים לאי-הוודאות בתקופת הקורונה, מסמנים תופעה של התפרקות נורמות וסדרי חיים. נוסף לכך, מציינים המחברים את תחושות האמביוולנטיות והעמימות כתופעה שאומנם קיימת בשגרת חיים רגילה, אלא שעם הקורונה נגדשה ההוויה לכלל מצב משברי של אי-ודאות (גילת כהן ונוספים). בתקופה זו העביר משרד החינוך, כך העידו הנחקרים, הנחיות משתנות וסותרות למנהלים ומורים. בה בעת הופעלה כלפי אנשי השטח דרישה להסתגלות מהירה להוראה מרחוק, ובתנאי שלא תפחית את החוויה הלימודית והבין-אישית. אנשי החינוך חשו שהם עומדים בפני משימה בלתי אפשרית. מורים, בעלי תפקידים ומנהלים, עמדו לביקורת שוטפת של הורים, מפקחים וכלי התקשורת, בעוד שתלמידיהם חוו את הקושי של היעדר התרועעות חברתית ודרישה לקשב מלא מול המסך במשך שעות רבות ביום, ללא הרווחה המוקנית בהתייחסות הבין-אישית. התיעוד שנאסף בחודשים הראשונים של משבר הקורונה מעיד על תגובות של בלבול ותחושות של הצפה, כעס, אי-ודאות וחרדה (דקלה וייצמן מן ויערה הרמלין פיין ונוספים).

לירון און מבהיר במאמרו שניתן לזהות עמימות כבת לוויה מובנית בתהליך הלמידה וההדרכה. אלא שכאשר מדריך (או בעל תפקיד אחר), מציג עמדה של הכלה המלווה בתקווה הטמונה בצמיחה מתוך מצב תודעה זה, תתייתר העמימות. כותבי המאמרים בתחום החינוך ציינו שלמרות הקושי, נחקריהם הביעו אופטימיות באשר ליכולתם לחלץ את עצמם אל עבר בנייה עצמית לתפקוד נכון בתוך ובמהלך מצבים של אי-ודאות, אי-ידיעה, עמימות, היעדר ביטחון אישי ומשפחתי וכיוצ"ב: אם מדובר באימוץ מודל הלמידה הטרנספורמטיבית שבו תהליכים ואמונות נבדקים בכל פעם מחדש מכוח ידע חדש (יוליה שיין וסמדר ובן אשר); אם באימוץ מתווה של יעדים לקבלת החלטות של מעצבי מדיניות בתחום החינוך הגופני, שבמרכזו שינוי הגישה מ"החזק שורד" ל"המסתגל שורד" (איתי גולדפרב); או באמצעות הדרכה ייעודית של קבוצת הורים לחיזוק הקוהרנטיות המשפחתית בתקופת הקורונה באמצעות המודל הסולוטוגני המכוון לרווחה נפשית (רבקה אלקובי). נמצא גם שלאחר תקופה של הסתגלות נפשית וארגונית מזהים נחקרים את המצב כהזדמנות להתפתחות אישית ומקצועית (ראו למשל, גילת כהן); ממצא בולט נוסף הוא אופן הסתגלותם של מנהלי בתי ספר שאופיינו על-ידי הנחקרים כמי שסייעו בעצה והיוו בהתנהלותם דוגמה אישית.

כשקראתי את המאמרים בתחום החינוך ליוותה אותי ההרגשה שלאמיתו של דבר אנשי חינוך אינם יכולים שלא להיות אופטימיים. אני מכירה זאת מעצמי מימים עברו. בולטות זו במאמרים הגם שאינה פוגעת בהיבט המחקרי, מנכיחה עד כמה היו אנשי החינוך מודעים למשימה הכפולה שהוטלה עליהם: להתמודד בעצמם עם תחושת אי-הוודאות, אך בה בשעה להיות דמות תומכת המהווה דוגמה אישית עבור תלמידיהם למסוגלות ולהתמודדות נכונה עם המצב החדש. לצד זאת בטוחני, קוראים יקרים, שבין השיטין תמצאו עדות רחבה על הקושי המתמשך – האישי, המשפחתי והחינוכי. אפשר גם לקרוא זאת כאחד ההסברים (לפחות) לנטישה של רבים את מערכת החינוך.

רבאח חלבי – שתשאל את נחקריו, סטודנטים ערבים, על אודות למידתם באמצעות הזום בשני מוסדות אקדמיים שבהם היוו מיעוט בתוך חברת הרוב – מציע תובנה מעניינת. הנחקרים העידו שהם חשו בטוחים ומוגנים יותר בלמידה באמצעות הזום, בשל העובדה שהיו בביתם ושלא היו חשופים לחברת הרוב היהודית; לפיכך יכלו להביע את עצמם באופן חופשי ואף השתתפו באופן פעיל בשיעורים. חלבי מפרש את הנמקות הסטודנטים כמאפיינות קבוצת מיעוט, כאשר דווקא החידוש בהן מעלה שאלות עקרוניות לגבי יישום תוכניות רב-תרבותיות בקמפוס אקדמי.

כפתיח להצגת הדיונים במאמרים הבאים ייאמר שלאמיתו של דבר בני האדם חיים בסוג של הכחשה מתמדת של הידיעה בדבר סופיותם לצד אי-ידיעה מתי וכיצד הסוף יתרחש. ההתמודדות עם הלא-נודע הפכה למרכיב חשוב בהתפתחות מיתוסים תרבותיים, אך גם מהווה קטליזטור לנסות להבין את מה (שכביכול?) נמצא מעבר לנו. אחת המהפכות של תורת הקוונטים, כותבים יהודה רוט ואלה קריגר, היא בהכנסת "עיקרון האי-ודאות" כטענה מוכחת לתחומה. מאמרם משלב באופן אינהרנטי בין תורת הקוונטים ושאלת הייצוג באומנות בסיוע הדימוי של הארנב-ברווז. דימוי זה מגלם אי-ודאות שנוצרת מהיעדר יכולת של בני האדם לתפוס או/וגם למדוד, שני מרכיבי הוויה בעת ובעונה אחת. מגבלה זו ודומיה מבנה את הקשר בין הקריסה המתרחשת בניסויים בתורת הקוונטים לבין הערפול ואי-הוודאות הנחשפים ב"לידת הצופה" באומנות. המאמר שלאחריו, של אלה קריגר, אמור היה להיכנס לגיליון 14 ובשל טעות מצערת שלנו הוא לא נכלל בו. הינה הוא בפניכם. בגרסה האלקטרונית של גיליון 14 פורסם מאמר זה כבר בדצמבר 2021. במאמר מקיימת קריגר דיון מרתק בעיסוקו של האומן דורון וולף בסוגיית הייצוג של דימוי המראה כאובייקט עצמאי תוך כדי קישורה לפעולת הציטוט באומנות. וולף מצטט, בין השאר, יצירת מופת של ולסקז ו"מעלה לדיון שאלות על מקור ושכפול, חד-פעמיות וריבוי, המצאה והעתק". אופן הציטוט מעיד שגם העתק יכול להיות מקורי.

המטא-פיזיקה עוסקת בשאלה, האם אנחנו יכולים לחקור את 'מה שמעבר לנו' ומסתייעת לשם כך במדע העיוני והמעשי. אך האם זו אותה שאלה כמו: "האם אפשר להכיר את הלא-אנושי?" ומתלווה לכך השאלה, "מהו בעיקרו של דבר ה'אנושי'?" בשתי השאלות האחרונות מתחבט לירון שני, אנתרופולוג המשלב בין מחקר של האנושי והלא-אנושי. הגישה שהוא מציע מבחינה בין אי-היכולת "להבין לאשורו" את הלא-אנושי, לבין הניסיון להבין את היסוד החומרי בטבע וההשפעות ההדדיות שנוצרות בין מרכיבי הטבע והאנושי.

כאשר ענבר רווה מפגישה אותנו עם השטן ומופעיו בספרות חז"ל, היא מתחקה אחר דרכי ההתמודדות של ספרות זו עם לבטיו של היחיד. בעוד המוחלט – האלוהי – גוזר על היחיד גזירה הנראית כסותרת את דרך הישר, באה האנשתו של השטן לבטא את החרדה של האנושי – הארעי – מאי-הוודאות. הישענותו של היחיד על המוחלט כרוכה בקבלתה של 'האחרוּת' כ'פתרון' לסתירה הקיומית. והינה ממקום אחר, אם טענו קודם לכן שייחודה של אי-ודאות – מול תארים אחרים כגון אמביוולנטיות, עמימות וכיוצ"ב – הוא במצב תודעה של שבר וחוסר מוצא, הרי התבוננותה המלומדת של אסתי אדיבי-שושן באמונה מאת דרור משעני, מלמדת שדווקא שבירה ופירוק של סכמה ספרותית מעניקה לדמויות מענה הוגן וצודק. כלומר, הבנת הספר כבמה פואטית רב-כיוונית מפרקת את ז'אנר הבלש ויוצרת הצדקה לחיוניותה של אי-הוודאות בנוהגיהן של הדמויות המובילות בסיפור.

קריאתה הביבליותרפית של חגית פולק בשיריה של מיה טבת דיין גורמת לנו להיות נמענים ישירים של אישה ואם, הפורקת בכתיבתה את חוויותיה אל תוך אי-הוודאות שמשנה את סדרי חייה. כמו פולק, גם אנחנו כקוראים מוצאים עצמנו משוחחים עם הטקסטים, מנתחים אותם ובה בעת גם חווים את חוויית הפירוק של הוודאויות שבהן החזקנו, ולמרות זאת נאחזים בסוג של תקווה כתוצאה מלמידה חדשה-ישנה זו. באותו מרחב אמביוולנטי נמצאת המסה של אהרון בן-זאב, פילוסוף החוקר רגשות, שמציע אפיון של התכונות הרצויות בבחירת בן או בת זוג; אלו ש"מבססות עסקה" ואלו ש"שוברות עסקה". כל זאת בענייני אהבה וחיים משותפים כמסע מאתגר.

למסע מסוג אחר לגמרי מובילה אותנו אילנה אלקד-להמן בספרו של בורהן סונמז, איסטנבול איסטנבול. בספר אנחנו פוגשים ארבעה גברים, אסירים מעונים, המוצאים לחקירות ומושלכים פצועים וחבולים לתאם הדחוק בבית הכלא התת-קרקעי של איסטנבול. אי-ודאות קיומית, טוטלית, שולטת בטלטלת חייהם. הם מנסים לייצר מידה של שפיות בספרם זה לזה סיפורים, בעוד האווירה ביניהם רוויה בחשדנות. "אנחנו", טוענת אלקד-להמן, הננו הנמענים של עדותם, כמו שאומר לנו סונמז: "הגיהינום אינו המקום בו אנו מתייסרים, הוא הוא המקום שבו איש אינו מודע לייסורינו" (עמ' 252). לסבל אין סוף. הספר מסתיים ואין אנו יודעים מה עלה בגורלם של הכלואים.

הטוטליות של היעדר ודאות קיומית כמו גם הטוטליות של השקפת עולם אמונית המתורגמת לשפת המעשה, היא החוט המקשר בהתבוננות החוזרת שעורכת נעימה ברזל בשניים ממחקריה שמייצגים שני מצבי תודעה מנוגדים; הבחירה המודעת של 'חסידי אומות עולם' ונוספים להציל בפולין של מלחמת העולם השנייה את 'האחר' הנרדף והמאוים, תוך כדי סיכון קיומי מרבי, מול הטוטליות של תפיסת היסוד האמונית בישראל הטמונה בחיבוריה התאולוגיים של "המשיחיות הריאלית". הקביעה התאולוגית 'כולה שלי' מתורגמת לתביעה לעליונות ובלעדיות אתנית על הארץ מזה, ובפרקסיס של "התנחלות בלבבות" מזה. את הגיליון חותם מונולוג – שעובד מתוך ריאיון – של יהודה פרדימן, שכיהן במשך חמש שנים כמנהל בית הספר "הירדן" לילדים חסרי מעמד בתל אביב. הקושי העצום בהקניית חינוך משקם ותומך לילדים אלו, נוכח החסמים והמגבלות תולדת המשך הבלתי מוגבל של היותם 'חסרי מעמד', הופך משימה חינוכית זו, למרות שהיא מופקדת בידי אנשים "שהלב שלהם במקום הנכון", לנדידה מתסכלת במבוך שאין ממנו מוצא.

שיהיה לכם מעניין ומאתגר
נעימה ברזל, עורכת מדעית

———————————

גיליון מספר 16 של כתב העת דברים יעסוק בנושא "שבר ותמורה". מועד אחרון לקבלת מאמרים: 1 בינואר 2023. כתובת למשלוח מאמרים inbal_p@oranim.ac.il
הקול הקורא וכללי הכתיבה לרשותכם באתר אורנים: dvarim.oranim.ac.il

בתחילת 2023 יתפרסם באתר דברים נספח לענייני חינוך בגרסה אלקטרונית, שיכלול מאמרים בתחום החינוך והכשרת מורים. חלק מהמאמרים הם פרי עבודתה של קבוצת מחקר ועיון שהתקיימה באורנים לפני כשנתיים וחלק אחר הוא פרי מחקרים משותפים של מרצות באורנים על תהליכי הכשרה במכללה.

דברו איתנו

צרו קשר וננחזור אליכם בהקדם.
ניתן גם לשלוח אלינו פנייה למייל: dvarim@oranim.ac.il

מה אתם רוצים לקרוא?