גליונות

גליונות דברים

סוגיות חינוך וחברה בחברה החרדית - מרץ 2024

שבר ותמורה - אוקטובר 2023

מוסף לענייני חינוך - פברואר 2023

אי וודאות - אוקטובר 2022

תיגר וציות - דצמבר 2021

על הזיכרון וחבליו - אוקטובר 2020

כבוד - אוקטובר 2019

עומס - נובמבר 2018

סולידריות ואחרים - נובמבר 2017

בריאות וחולי - ינואר 2017

גוף - נובמבר 2015

אחריות - נובמבר 2014

אחרים - אוקטובר 2013

שפה - אוקטובר 2012

זמן - נובמבר 2011

מקום - אוקטובר 2010

איפה הגבול? - נובמבר 2009

אי וודאות - אוקטובר 2008

כללי

תפריט
ראשי

גיליון מס' 13 – זיכרון

קוראים יקרים.

"הזיכרון הוא מרובה, אך מופחת, קולקטיבי ואינדיבידואלי. […] הזיכרון מכה שורש בקונקרטי, במרחב, במחווה בתמונה ובחפץ", כתב פייר נורה. ואוסיף, "מרובה" במובן שהוא רב-שכבתי, מפולש להבזקים וקטיעות, משורג ברשת של רגשות המבקשים נוכחות כאן ועכשיו. הזיכרון הוא מהות פיזיולוגית הניתנת לזיהוי ומדידה, תופעה הנחקרת בכלים פסיכולוגיים, תרבותיים, היסטוריים וחברתיים.

בגיליון שלפניכם נכנסנו בדחילו ורחימו למבוך זה ולמדנו (שוב) על עצמנו שכל מחקר וכתיבה על זיכרון נדרשים למבט רב-תחומי ובין-תחומי ולמגוון מושגי תמך המדייקים את מאפייני הזיכרון והקשריו ובה בעת מרחיבים את המשגותיו. חווינו גם שכתיבה על זיכרון, גם אם הנושא ממוקד בתחומי המדעים, נזקקת תמיד (כמעט…), כדי להדגים את טיעונה, לכתיבה נרטיבית.

אני כותבת בגוף ראשון רבים משום שגיליון זה הוא פרי עבודתה של קבוצת מחקר ממכללת אורנים שעבדה כצוות קשוב ולומד, מסייע ומסתייע בתהליכי הערכה פנים-קבוצתיים, עוד טרם משלוח המאמרים לשיפוט חיצוני. חושבני שלא אטעה אם אומר שלכל אחת ואחד מהכותבים היה בהשתתפות זו משום חקירה עצמית מעבר לשאלת המחקר שהעסיקה אותו. כשתמונת הגיליון התבהרה, פנינו לחוקר מוח ולפסיכולוג (ארדי והורוביץ) וביקשנו מהם מאמר תשתית על "אירועי חיים, מוח וזיכרון".

הזיכרון מזוהה כיכולת קוגניטיבית מובחנת כאשר החוויה שהזיכרון איננו ישות אחת (ארדי והורוביץ), והיא מקבלת את אישושה במדע. מעיון זה אנו למדים למשל מדוע אנחנו לא זוכרים מה קרה לנו בשלוש השנים הראשונות לחיינו; אנו נושאים איתנו זיכרון מפורש וזיכרון מובלע, (מידז'נסקי) חווים את המופע של הבזקי זיכרון (אסולין) ונשענים על זיכרון עבודה (מידז'נסקי). לית מאן דפליג שהמאמרים עוסקים במגוון רחב של מושגי תמך והקשרי זיכרון כגון: זיכרון ורגשות (כל הכותבים) על תפקודו של הרגש בזיכרון כמוליך לקבלת החלטות (כמעט כל הכותבים), על תפיסה עצמית בהווה וזיכרון (עובדיה, לבקוביץ ואליוסף, מידז'נסקי, ברזל, ארדי והורוביץ). כמה כותבים מתמקדים בזיכרון ביוגרפי (לבקוביץ ואליוסף, שנר, אופז, דוירי, דנינו ואסולין). יש המתייחסים לאפשרות של עיבוד מאוחר של זיכרונות ילדות בפרקטיקה הטיפולית או החינוכית שהם מעורבים בה (דוירי, לבקוביץ ואליוסף); יש המייחדים את התבוננותם לאפיוני זיכרון מייסר בכלל וטראומטי בפרט; משמעותו, תפקודו, מסירתו בעדות בעל-פה והסוגה של דיון בו (אסולין, אופז, דוירי, ברזל); כתיבה על זיכרון כעד משתתף (שנר, דוירי, עובדיה); המתח והמטוטלת בין זיכרון, הנצחה והחייאה (חץ, שנר, גילעת, אופז, עובדיה, ברזל); הבנה של ייצוגי זיכרון בספרות ובאומנות, עיצובם ותהליך הנחלתם (חץ, גילעת, דנינו), ועוד כהנה וכהנה.

ברצוני להתעכב קמעא מתוך מגוון ההקשרים שהמאמרים מציעים על שלושה מרחבי זיכרון, להציע ולשאול על כמה מהתובנות.

אתחיל בזיכרון ושִׁכְחָה. נהוג להניח שהזיכרון נוהג מלחמת חורמה בשִׁכְחָה. אלא שהזיכרון חב את קיומו לשכחה. עצם הבחירה לזכור אירועים מסוימים משכיחה מאיתנו קטעי זיכרונות אחרים. מתברר שאנו עוסקים תדיר במיון זיכרונות, בברירה ביניהם ובעיצובם ותוך כך שוכחים ומשכיחים. השִׁכְחָה נחוצה הרבה פעמים כדי להסתגל לאפשרי ולנדרש בחיים עצמם ותוך כדי כך ליצור זיכרון חלופי. השכחה מגינה עלינו מעצמנו ולעיתים מידה של שכחה הופכת להכרחית בכל הקשור לחוויה של זיכרון טראומטי ולתחושת הנאמנות אליה. דומני שאפיונים אלו תקפים לזיכרון קבוצתי וקהילתי, לא פחות מאשר לזיכרון אישי. קהילות ועמים שנצמדו להאדרת תבוסה בקרב או אירוע אחר שנתפס ככישלון, שנאחזו בזיכרון הטראומה כמזהה קבוצתי ולא התירו לעצמם מידה של שכחה משקמת, נקלעו למטוטלת שהטיחה אותם אפיים ארצה.

אמשיך בזיכרון ועדות. והרי בתקופה בה אנו חיים, כל אחת ואחד מאיתנו מעיד את עצמו וזולתו כנסמך על זיכרונו. העדות כזיהוי העצמי וכגילוי חברתי, נמסרת כבלעדית, חיה ורוטטת, למרות היותה משועתקת וממוסחרת. מאמרים שונים עוסקים בבחינתו האתית של הזיכרון והשימושים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים שנעשים, על חוסר התוחלת ולעיתים אף היעדר המבט האתי, בטענת האמת העובדתית של עדות זיכרון ועל איתורו של הממד ההיסטורי-אפקטיבי של עדות זיכרון כהתבוננות באנושי של מה שלא ניתן להיפתר. עדות זיכרון היא תמיד יציאה מהפרטי לכללי ויש בה ממד של חשיפה אישית. כיצד נגדיר בהקשר זה את תפקידם ומהות אחריותם של המעידים, אם הם פסיכולוגים, היסטוריונים יוצרים או שופטים? מה בין אמת משפטית או היסטורית (ואין שתיהן, כלל ועיקר זהות), לתחושת האותנטיות של הזיכרון הביוגרפי של העד ובמיוחד כשעסקינן בעדות על אירוע טראומטי ובצורך בסיפור נחמה? האירועים הבלתי פתורים קשים במיוחד ליחיד ולקולקטיב. דומה שבעדות על זיכרון טראומטי הדרישה מהעד לומר את האמת העובדתית המקיפה של האירוע, היא בלתי אתית. עניין זה מוביל אל ההצעה בדבר התבוננות זהירה ברלוונטיות של מישורי דיון נפרדים, אך משולבים בעדויות זיכרון במחוזות הדיון השונים, הפסיכולוגי, ההיסטורי, המשפטי, הספרותי והחינוכי.

אסיים מקטע זה ביחסי הגומלין בין זיכרון אישי לזיכרון קולקטיבי. סברה מקובלת היא שזיכרון פרטי וזיכרון קולקטיבי הינן שתי ישויות נפרדות. זיכרון אישי הינו הסיפור שלי, עברי וחיי. כשאני אומרת "אני זוכרת" אני חושבת ש"אני יודעת". אני מזהה בעברי אירוע קונקרטי ואת החוויה שאני מייחסת לו. אני יכולה לתת להם שמות. זיכרון קולקטיבי הוא מזהה של ה"אנחנו" ולעיתים הוא 'זיכרון של זיכרון' (יציאת מצרים, למשל). יש וזיכרון משותף אינו מוביל לאירוע אלא לסיפור על אירוע שאליו ה"אנחנו" משתייך. בפועל שתי ישויות זיכרון אלו ניזונות זו מזו ומתפרסות כחוויה המונעת על-ידי תחושות המצויות – באופן כללי ובהחלט לא ממצה – בין הנעים לכואב. שמונה מהכותבים עוסקים בסוגיה של עבודת העריכה של הזיכרון ובייצוגיו שנעה בין התודעה הפרטית לתודעה הקיבוצית. הנרטיב שיצרו מזיכרונות ילדותם סטודנטים בעלי הפרעות קשב נחווה אומנם כזיכרון ביוגרפי, מסבירים לבקוביץ ואליוסף, אך ניתן לראות בו היפוך דיאלקטי היוצר זיכרון משותף של "פנטזיית הצלה". בקבוצה של אנשים צעירים בעלת אפיון פסיכולוגי-חברתי נטלו על עצמם המתכשרים להוראה לשקם ילדים כיעד חינוכי. אסולין מנתח את בחירתם של נשואי ספרו של זבאלד, המהגרים, שנמצאים בשלהי חייהם בהוויה של חידלון טוטלי בשל נאמנותם לחוויה הטראומטית בילדותם. דמויות אלו אוחזות בזיכרון "כחוט אחרון אל תחושה של בית". סיפורן מוגש על-ידי הסופר כהימנעות מחיבור לזיכרון הקולקטיבי של הטראומה שיכול היה לשמש להם מסגרת תרפויטית. אך הזיכרון הפרטי שלהם שניתק את עצמו בכוונת מכוון מהכללי, אינו מסוגל לשקם את עצמו והופך עבורם ל"כלא קיומי". דנינו מאפיינת מקבץ מסוים של ספריה של רון-פדר-עמית כאתר מכונן זיכרון המשמר את הזיכרון הקולקטיבי ביחס למזרחיים. באמצעות פרשנות פוסט-קולוניאלית היא מאתגרת את הפרספקטיבה של זיכרון הקבוצה ההגמונית כשהיא מבקרת מבחינה ספרותית ואתית את מה שהולעג ונחשב נחות. דנינו מבקשת מאיתנו לחשוב על תפקידם של סוכני הזיכרון. במידה מסוימת עושה זאת גם שנר המתאר מצב היסטורי-תרבותי בו יצירתה של עצרת זיכרון בקיבוץ לוחמי הגטאות גולמה על-ידי דמויות שהיו בחייהן ובמעשיהם מיצויו של נרטיב הגבורה בשואה, והיוו בכך את הייצוג הלאומי הראוי של הזיכרון הקולקטיבי. "כהני הזיכרון" קורא להם שנר. רק בשנות השמונים, כאשר ניתן ציבורית מקום לסבל ולאובדן הפרטי, הקימו חברי הקיבוץ אתר זיכרון לבני משפחותיהם. הם חזרו לפרטי משום שיכול היה להכיל את הכללי. במשפט דמיאניוק, טוענת ברזל, דוברת שפת פסק הדין של השופטים אל עדי הרְאִיָּה מתוך הזדהות שלמה ובלתי מותנת עם עוצמתו ותקפותו של מה שהם מכנים בשם: "הזיכרון החי". הגדרתו כרְאָיָה משפטית והטענה בדבר בלעדיות וייחודיות זיכרונם של עדים אלו מעניקים חיות אותנטית בת-קיימה לעבר הטראומטי, משתלבים עם הטענה של תרבות הזיכרון ש"אסור להשוות" ומחזקים אותה. את מי מייצג הזיכרון בגבעת התחמושת? שואלת חץ ומעידה שהמשפחות והלוחמים ממלחמת 1967 נדרשו למחיר כבד עבור שילוב סיפורם האישי. אך דווקא סקירתה המלומדת מדגימה כיצד אלו וגם אלו, המשפחות ומעצבי האתר הרשמיים, פעלו כסוכני זיכרון. ומשום הקרבה הרעיונית והפוליטית של המשפחות למובילי הסדר הפוליטי והחברתי כמו גם תהליכים נוספים, נוצר זיהוי בין הביוגרפיה האישית של הלוחמים לביוגרפיה הלאומית. הדרך המרתקת בה גילעת מפענחת את תפקידה ויכולותיה של האומנות בעיצוב זיכרון קהילתי וקולקטיבי בעקבות מתקפת הטרור נגד בניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס (1994) ממוקדת בהתבוננות פרטנית כיצד נבנים זיכרון וזהות קבוצתית. גילעת מזהה שההתמודדות הנמשכת של יוצרים ואומנים עם שאלות אתיות ופוליטיות הובילה להנחלת תודעה ציבורית משותפת בה זיכרון קבוצת המיעוט נעשה מרכיב אקטואלי בזיכרון אזרחי הראוי. כלל הכותבים בהקשר זה ובכלל זה עיסוקה של בר-און בהכחדת הזיכרון והמסורת על-ידי בשורת הנאורות שיצוין בהמשך, מובילים לשאלה הקריטית בדבר אחריותם של סוכני הזיכרון ואנשי יצירה, אקדמיה וחינוך בפרט, כלפי תמונת העתיד. במיוחד בשל פעולתו של הזיכרון בשדה הרגש כנתון תדיר למניפולציה. אופז מקשה בעניין זה ובוחן את שאלת המחויבות האתית שאנשי קולנוע נוטלים על עצמם בתיעוד ובהחצנת עדותם של "אלה שההיסטוריה נכפית עליהם" בניסוחו של אלבר קאמי. אכן קשרים מורכבים יש לזיכרון הפרטי עם הזיכרון הקולקטיבי ואמרנו רק את קצה קצהו.

הכול מתחיל מהחוויה מסביר ההיסטוריון קרלו גינצברג, אך תקפות השיח צריכה להיות מעבר לנקודת מוצא זו. אם אנו גורסים שכל גוף ידע קשור לחוויה, עלינו להיות ערים וחדים ולתבוע שיתקיים דיאלוג מתמשך על מרכיביו הגלויים והסמויים של הזיכרון הקולקטיבי. במיוחד בשל נטייתו המובהקת של הזיכרון לכנס את מקסימום המשמעויות במינימום של מושגים. כפי שהגדיר זאת נורה. זיכרון קולקטיבי ששבוי על-ידי נוסטלגיה והחייאה, נושק אל המיתי ואינו מאפשר דיאלוג.

דומני שתובנה זו מחברת אותנו למסה שמגישה לנו בר-און, בה היא מתארת במעוף קולח כיצד הוגי הנאורות ו"המעמד השלישי" שחבר אליהם יצרו לעצמם זהות חדשה שאיננה מבוססת על זיכרון היסטורי אלא על אוטופיה, הבטחה לעתיד. מבלי להבין שבהיאבקם על זהות קולקטיבית חדשה סילקו את הזיכרון מפני הדמיון, לא הבחינו כיצד מוסדותיהם מתמוטטים, במקרה זה, נוכח העיקרון הגורף של הנאורות.

הריאיון שחותם את הגיליון החל כשיחה אקדמית שדנה בניסיון החשוב והמיוחד של שני היסטוריונים, מנאע וגולני שכתבו כל אחד ויחד ברצף, נרטיב משותף ישראלי-יהודי, ופלסטיני, על מלחמת 1948. התחלנו בשיחה אקדמית שעד מהרה נקלעה להוויה של הלמות בנרטיבים של ה"כאן ועכשיו", נסקנו לתהומות הכאב והתסכול, ונאחזנו בקרעי התקווה כמחפשים מוצא.

אני כותבת שורות אלו ב-1.10.20, בעיצומו של משבר יחסי האמון בחברה בישראל, חשיפת הכישלון של ההנהגה הפוליטית בהתמודדותה עם משבר הקורונה, ההתחזקות הסקטוריאליות בנוסח "איש לאלוהיך ישראל", וכאשר העוינות צורבת את שרידי הסולידרית החברתית.

נדמה לכאורה ש"עת לעשות", והעיון נראה מיותר בבחינת "סיג לחוכמה שתיקה". ולא היא! אכן יש לעשות, ובה בשעה, הידע ההיסטורי והזיכרון הקולקטיבי יודעים לאשש את הנחיצות אם לא את ההכרח בעיון, במיוחד בעיתות של אי-ודאות. זהו רבותיי נושאו של דברים 15.

שיהיה לכם מעניין ומאתגר
נעימה ברזל, עורכת מדעית


אתם מוזמנים לפגוש בגיליון זה דימויים חזותיים של זיכרון, פרי יצירתם של: מיכל שכנאי יעקבי, גיל צורי, מריה מאשה דוב, לי צבר, שלומי ללוש, עינת סיני פסטרנק, נועה גור אריה תנעזר.

גיליון מספר 14 של כתב העת דברים יראה אור באוקטובר 2021 ויעסוק בנושא: "תיגר וציות". מועד אחרון לקבלת מאמרים, ינואר 2021. הקול הקורא וכללי הכתיבה נמצאים לרשותכם באתר אורנים dvarim.oranim.ac.il

גיליון מספר 15 של כתב העת דברים, יראה אור באוקטובר 2022 ויעסוק בנושא: "אי- ודאות". אתם מוזמנים לפנות בדוא"ל לצורך קבלת קול קורא וכללי כתיבה למזכירת המערכת, ענבל פלג בכתובת: dvarim@oranim.il

דברו איתנו

צרו קשר וננחזור אליכם בהקדם.
ניתן גם לשלוח אלינו פנייה למייל: dvarim@oranim.ac.il

מה אתם רוצים לקרוא?