גליונות

גליונות דברים

סוגיות חינוך וחברה בחברה החרדית - מרץ 2024

שבר ותמורה - אוקטובר 2023

מוסף לענייני חינוך - פברואר 2023

אי וודאות - אוקטובר 2022

תיגר וציות - דצמבר 2021

על הזיכרון וחבליו - אוקטובר 2020

כבוד - אוקטובר 2019

עומס - נובמבר 2018

סולידריות ואחרים - נובמבר 2017

בריאות וחולי - ינואר 2017

גוף - נובמבר 2015

אחריות - נובמבר 2014

אחרים - אוקטובר 2013

שפה - אוקטובר 2012

זמן - נובמבר 2011

מקום - אוקטובר 2010

איפה הגבול? - נובמבר 2009

אי וודאות - אוקטובר 2008

כללי

תפריט
ראשי

גיליון מס' 11 – עומס

קוראים יקרים.

אנחנו מתכבדים להביא בפניכם את גיליון מספר 11 של כתב העת דברים בנושא עומס. בגיליון קובצו עשרה מאמרי מחקר, שתי מסות ושתי שיחות, בהם נידון עומס כמצב תודעתי ועובדתי וכחוויה שביטויה במנעד רחב של תופעות התנהגותיות וחברתיות.

רוב הכותבים מציגים את התופעה בשני פניה העיקריים: כחוויה והוויה היוצרות מתח ואיום על התפקוד הקוגניטיבי הרגשי והחברתי עד כדי סכנות בריאותיות, פיזיולוגיות ונפשיות מזה, לצד האפשרות להיותו של העומס מניע להעצמה ואתגר קדחתני ליצירה מזה. "ללחץ הנפשי יש גם גורם אדפטיבי מדרבן, אשר גורם לנו לתפקד בצורה יעילה יותר בתנאים של לחץ עבודה" (ישראלי וברגמן, בגיליון זה).

ההתמודדות של אנשי בריאות הנפש ומדעי ההתנהגות ואף אנשי חינוך עם צעירים ומבוגרים במצבי עומס, יוצרת אצלם קרבה בלתי אמצעית עם חוויית הדחק והמצוקה של הלכודים בכך. תשישות המטפלים היא לעיתים תוצאה בלתי נמנעת מהאמפתיה וההכלה של מצוקותיהם של אחרים (ריקון ולבקוביץ, כאן). אין ספק שגם במצבים אלו נדרש המטפל או איש החינוך לתעצומות נפש כדי שגם בהיותו ב"תוך" ולא רק בתווך, יוכל להפיק מעצמו את החמלה המתבקשת. הסיפוק בחילוץ מטופל ממצב המצוקה שלו הוא עבורו בבחינת "המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו". הנה גם כאן פועל עומס כקתרזיס.

תהליך הלמידה של יציאה ממצבי עומס, כך מלמדים אותנו העוסקים בתחום, מצריך מודעות פנימית ומציאה של נקודת האיזון המשפיעה על ראיית המציאות כמאפשרת השתייכות (אשרת-פינק, ראזר, כאן). אך היה מי שהבחין בכך גם ללא צורך בהכשרה בנבכי הנפש. כששאלו את וינסטון צ'רצ'יל לאחר מלחמת העולם השנייה, מדוע נקט בנאומיו בשפה כה נמלצת, מפארת ומשבחת את החברה הבריטית, ענה: "כדי שלכל אחד במצב הקשה שהיה כאן, יהיה כבוד".

עם זאת, הזיהוי של ההאצה הטכנולוגית, הצורך להיות מעודכן, עוצמתה של התחרותיות והחשיפה המוגברת לידע ההולך ונערם שקשה עד כדי בלתי אפשרי לבדקו ולאמתו, יוצר במאה העשרים ואחת מציאות חדשה. דומה שקצב השינויים שמהירותו נוסקת אל-על אינו מאפשר תהליכי הסתגלות למידע הנערם סביבנו. כמה מהכותבים מזהים שהחידושים הטכנולוגיים שנועדו להקל על התנהלותנו, למעשה מכתיבים את עולמנו. לכך ניתן לצרף את הדרישה להגיב בזמן נוכח אי-הוודאות הכלכלית פרי "המודרניות הנזילה" (באומן, תשס"ז), וזאת כשאין אנו יודעים ומבינים למשל, איך הפנסיות שלנו מתנהלות, כמו גם את נבכי הצפי האקולוגי המדאיג, ממדי ההיסחפות הפוליטית הפופוליסטית, ונזכיר גם את העומס בכבישים וחוסר הסבלנות. דומה שהעצמת תחושת הדחק מכניסה אותנו למהלך סיזיפי של "חובת הוכחה מתמדת". תחושת "היאבק או הימלט" הטבועה בנו מאז היותנו לקטים, נסוגה מפני הדחף להיות מעודכן ולא להיוותר מאחור (וליצקר-פולק, כאן).

בעידן הפוסט-עובדתי, אנשים צעירים גדלים בסביבה של עומס יתר. הם אומנם סקרנים יותר, אך המרחב הקוגניטיבי-רגשי הנמתח ללא גבול מוגדר, מגביל אותם למאמץ קוגניטיבי שטחי. הם ניחנים ב- multitasking, אך השיפוט וקבלת ההחלטות שלהם נשענים על הטיות קוגניטיביות (זיסברג, כאן). כאשר התעדכנות היא שם קוד להצלחה חברתית, הזמינות הטכנולוגית של ידע ללא בקרה, מייתרת את הלמידה של דחיית סיפוקים.

נדמה שבהוויה זו, בה השיפוט המוסרי משתבש, אנו נדרשים להבין את הדילמות שיוצר עומס בשפתם של מדעי הרוח. בשתיים מיצירותיו החשובות, המיתוס של סיזיפוס והנפילה, עוסק אלבר קאמי במתח בין העצמה לנפילה. אל מול הגודש במאמץ החוזר והנכפה על סיזיפוס, מציע קאמי: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח". ואילו בהנפילה, נידון ז'אן בטיסט קלמנס לטלטלה ומותשות אל מול אדישותו והתעלמותו מצעקת האישה שנפלה/קפצה לנהר. וגם כשהוא מחליט לא לוותר לעצמו הוא מוצא עצמו במדמנה. האם עומס הפך לחוויה קיומית חסרת תכלית? האם המשחק מכור? האם החיים מהתלים בנו? בשירו של ביל פרידמן, הצב המערים את העולם על גבו, ציית כביכול לחוקי המשחק, אבל לאמיתו של דבר אנחנו עדים להיעדר התכלית אליה מובילים אותנו המושכים בחוטים. מבאר רוגני: "לְאָן הוֹלֵךְ הַצָּב עִם הָעוֹלָם הַזֶּה? […] הָעוֹלָם כְּאֶבֶן רֵחַיִם" (רוגני, כאן).

בעניין ממוקד אכן עשוי ניהול שיטתי נכון ככלי ארגוני לתת פתרון לבעיית העומס (מטרני, כאן). אך דומה שאין בפתרון הארגוני תשובה לשאלת הקיומית של התכלית. העומס בו אנו נתונים יוצר פגיעה ביכולת הקשב וההתבוננות הפנימית. תשומת הלב שלנו במצבי עומס מרצדת, חולפת, לא נוגעת ממש במשמעות המתרחש. בפועל אנחנו נעשים פחות ופחות אחראים או יכולים להיות אחראים למה שקורה סביבנו. נדמה לנו שכל המידע חשוף לפנינו, למעשה אנחנו מתומרנים לתוככי עיוורון. עומס מונע העלאת רעיונות חדשים. אלו נזקקים לזמן. רק אצל יחידי סגולה רעיונות חדשים בוקעים כהארה כפי שהניח אפלטון. האם כדי לברוח מהעומס ניאלץ לברוח מעצמנו? יכולתנו לספר לעצמנו סיפורים יוצרת עבורנו פעמים רבות נתיבי בריחה. שתי המסות בגיליון זה דנות במובן מסוים במשמעות של בריחה מעומס. החוויה של עומס הגורמת לתחושה ומועקה, אם זה בחיי יחיד, קבוצה או לאום, נובעת ממצבים ריאליים. הבניית סיפור שיש בו יסוד של דרמה ופתרון נוסכת ביטחון ומשככת במצבי מצוקה, גם אם השחרור מהמצוקה הוא מדומה. מיתוס "'האחד' הלאומי והניסיון לפרוק את עולו בשירה העברית החדשה" (שוהם, כאן), מתאר הוויה בה בכל דור שִעבדו יוצרי המיתוס את צאצאיהם לבדיה קדושה. "האימה המשתקת העולה מחורבן העולם היהודי במאה העשרים" (שנר, כאן), בנויה על השטחת המציאות ההיסטורית של תקופת השואה בידי סוכני הזיכרון וקבלני הביצוע של מדיניות "הקורבן המאוים תמיד" לכלל קידוש המיתוס של ה"אתה בחרתנו" המשולב ב"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". העומס בשתי שאלות אלו הוא אכן נקודת מוצא להתמודדות אישית/פואטית/לאומית בוראת עולמות. אך האם אין המרידה בו מחייה מחדש את כוחו היוצר של המיתוס?

אחרי כל זאת אני מבקשת להתייחס לפתרונות המוצעים. עיקרון חשוב בדיון הניהולי בעומס מציע לנו לוותר על מידע מיותר שיצמצם את התחרות על הקשב שלנו. עיקרון אחר מבוסס על "למידה מהצלחות", דהיינו לימוד סכמה של כללי התייחסות והתנהגות הממוקדת בתהליך הלמידה של מהלך הפתרון האפשרי. שיטה זו מאפשרת לא רק שחרור ממידע מיותר, אלא גם משככת את תחושת העומס הקוגניטיבי והרגשי. הידע הקונספטואלי במקרים אלו יוצר תבניות המאפשרות בחירה נכונה היוצרת הצלחה, ומכאן אף היזון חוזר לקבלת ה"עצמי" (עובדיה, אשרת-פינק, כאן).

מול התהליך המדוד הרציונלי להתמודדות עם עומס, מוגשת הצעה (ויינשטיין, כאן) למיקוד בהפעלת מצב תודעה ספונטני המאפשר גמישות מחשבתית ותחושה של חופש המפחיתה את החרדה והאיום בסיטואציה של עומס. המוכנות לסוג התבוננות פנימית זו מאפשר ל"עצמי" למצוא את הדרך להיות אדם בוחר. הסתירה לכאורה בין תחושת החופש שיוצרת הספונטניות לבין הבחירה המודעת במהלכים ספונטניים, מותנית בפיתוח מסוגלות להתבוננות פנימית. אני מבקשת לסיים מבוא זה בשתי מובאות מדבריהם של האומן יעקב דורצ'ין והסוציולוגית חנה הרצוג שיש בהן משום התכתבות מסוימת עם הרעיון של ויינשטיין.

כל נגיעה בהן מתמרנת גופים של 20 טון והיא הופכת לכוח בעל כורחה. חלק גדול מהעבודה ביציקות אלו הייתה עבודת התבוננות. אולי בעצם יצירה של איזה מסה נפשית נגדית ביחס לדבר הזה, זה נכון אולי לגבי כל העשייה השוטפת שלי היום שהיא בנייה של איזה שהיא מסה נגדית ביחס לכל מה שאני עושה (דורצ'ין, כאן).

אני כסוציולוגית ביקורתית, כאזרחית וגם כאישה אומרת שהתהליך של בניית חברה וההגדרה שלה הם משמעותיים בכל מה שאני עושה. אני צריכה לאתר גם את המנגנונים המשעתקים וגם את המנגנונים החוסמים, אבל גם להשמיע את הקולות המאתגרים. אם אני לא עושה זאת אני הופכת שותפה לממסד […] אין לי את החברה בהא הידיעה, לכן אינני יכולה לדבר על עומס. יש את הרשת החברתית שגבולותיה נתונים למשא ומתן מתמיד (הרצוג, כאן).

אתם מוזמנים לקרוא ולהתבונן.
נעימה ברזל – עורכת

גיליון מספר 12 של כתב העת דברים יראה אור באוקטובר 2019, ויעסוק בנושא "כבוד".
אתם מוזמנים לפנות למזכירת המערכת ענבל פלג בכתובת dvarim@oranim.ac.il
ולקבל את הקול הקורא, מועד ההגשה וכללי הכתיבה.

דברו איתנו

צרו קשר וננחזור אליכם בהקדם.
ניתן גם לשלוח אלינו פנייה למייל: dvarim@oranim.ac.il

מה אתם רוצים לקרוא?