הבינה המלאכותית היא המשך ישיר של מהפכות הטכנולוגיה שהאנושות פיתחה במאתיים וחמישים השנים האחרונות. מאז המאה השמונה-עשרה, עם האצת קצב התפתחותן של ההמצאות והתגליות המדעיות, נחשבים הטכנולוגיה ופיתוחיה לגורם המעשיר את חייו של האדם ולמרכיב חשוב במיקסום אושרו. אולם חשוב לציין שכבר אז, כמו היום, הושמע חשש לא מבוטל מהטכנולוגיה המתפתחת. האם הקשר בין טכנולוגיה לאושר הוא קשר ברור וחד-ערכי? מבט עומק ביקורתי על שדה החינוך המתפתח בצילה של הטכנולוגיה מעלה את החשש שמערכות החינוך המודרניות מצויות בצומת דרכים היסטורי, כאשר תפיסות עולם טכנוקרטיות-כלכליות החודרות אליהן מעצבות מחדש את מטרותיהן, שיטותיהן ואת הערכים שהן מנחילות. מאמר זה מציע ניתוח ביקורתי של האופן שבו הפרדיגמה הטכנוקרטית, המתאפיינת בתועלתנות, ביעילות טכנולוגית, במדידות (ציונים) ליצירת סטנדרטיזציה ובאוריינטציה שוקית, משנה באופן יסודי את מהות החינוך במאה העשרים ואחת. הבחינה הביקורתית של תהליך זה חיונית להבנת ההשלכות ארוכות הטווח על החברה, התרבות והפסיכולוגיה האנושית במאה העשרים ואחת, בצל התפתחותה של הבינה המלאכותית. כאשר תופעות של ניוון קוגניטיבי ויצירתי מצד מחנכים, סטודנטים ותלמידים מופיעות במחקרים עדכניים על השפעות הבינה המלאכותית בחינוך. לאור הנכתב, המאמר יציע מתווה ראשוני להתמודדות ויצירת אלטרנטיבה לפרדיגמה הטכנו-כלכלית בחינוך בדמות שינוי דגשים וערכים: מכניעה מוחלטת לטכנולוגיה העכשווית, ובעיקר הבינה המלאכותית – לפיתוח "מרחב הדבר", "The Space of the Thing", השם דגש על חינוך חושי-משחקי הנעזר בבינה מלאכותית כעוזרת חיצונית לתהליכים פנימיים המתחוללים במרחב זה.
